אם חוָֹמה ִהיא ִנ ְבֶנה ָעֶליָה ִטיַרת ָּכֶסף: (שיר השירים ח, ט) לדמותה של ירושלים החדשה ממגילות מדבר יהודה

א. המגילה ותולדותיה

המגילה ועותקיה

מגילת ירושלים החדשה הינה מגילה כתובה ארמית השייכת למכלול המגילות שנמצאו במדבר יהודה. עד היום, נתגלו ופורסמו שבעה עותקים שונים שלה, מחמש מערות שונות, מרביתם במצב השתמרות פיזי גרוע למדי.[1] (איור 1) הטקסט ששרד ברובו שייך לקטעי המגילות ממערות 5 ו-11, ומחזיק על פי הידוע היום כ-106 קטעים, שגודלם נע בין 0.5X0.5 ס"מ בקירוב ממערה 1, ועד לגודל של 52 X13.5 ס"מ בקירוב ממערה 4 (איור 1). על סמך קטעים אלה ניתן לשחזר ולקרוא כ-320 שורות של טקסט, שחלקן בנות מילה אחת ובחלקן קצת יותר מתריסר מילים בשורה. הטקסט שבידינו מכיל כ-3000 מילים לערך .

איור 1. מגילת ירושלים החדשה ממערה 4, הדנה בשערים וברחובות .

גם במקרים שבהם שרדו קטעים גדולים יותר במקצת, הם ניזוקו קשות. בחלקם, הקלף הצטמק עד כדי עיוות השורות והמילים. בחלקם, הקלף השחיר עד כדי כך שלא ניתן לקרוא את הכתוב. לעיתים המגילה המגולגלת התאבנה, ולא ניתן לפתחה (איור 2). קטעים ששרדו את שיני הזמן, ניזוקו על ידי חרקים, שכירסמו בהם. ניתן להניח שלמרבה הצער כל שיש תחת ידינו היום הוא מעט מזעיר, מטקסט שיש לשער שהיה רב כמות. לפיכך, אפשר שמגילת ירושלים החדשה היתה בסדר גודל של מגילת המקדש, הווה אומר בהיקף של למעלה משישים טורים .

על אף שעותקי מגילת ירושלים החדשה ממערות 1 ו-2 פורסמו כבר בשנת 1955, (כלומר ,22 שנה לפני פרסום מגילת המקדש), המגילה לא משכה את תשומת לב חוקרי המגילות, וכמעט שלא נכתבו עליה מחקרים ראויים לשמם (פרי 816-800 :2000, וראו במיוחד: 802-801). אף הארכיאולוגים של ארץ ישראל שהיו אמורים לתת דעתם לטקסט ייחודי זה, הזניחו אותו ,כפי שציין לפני כעשרים שנה מ' ברושי:

מפתיע הדבר שאף על פי שמגילת ירושלים החדשה דנה בנושאים העומדים במרכז התעניינותה של הארכיאולוגיה, היא לא זכתה, מאז פורסמה לפני כשלושים שנה, בתשומת ליבם של הארכיאולוגים. ספר מפורט על הארכיאולוגיה של ארץ ישראל בתקופה ההלניסטית, אינו מזכיר אפילו את המגילה הזו… אולם טועים אלה המתכחשים ליצירה המופלאה.[2]

את האתגר של הבאת ה"יצירה המופלאה" לידיעת הציבור נטלתי על עצמי לפני כעשור, כאשר החלטתי לערוך מהדורה מדעית של מגילת ירושלים החדשה במסגרת עבודת דוקטור בבר אילן, שחלק ממסקנותיה יוצגו להלן. מטרת מאמר זה הינה להציג את המגילה ועותקיה ,זמן חיבורה וזהות מחברה, לדון בדמותה של ירושלים המשתקפת מהמגילה, וכן לעמוד על ההשפעות שמהן שאב מחבר המגילה את מקורותיו. במהלך העבודה על הטקסט של המגילה התברר כי המשימה איננה פשוטה כלל ועיקר. מאחר ששבעת עותקי המגילה הינם במצב השתמרות פיזי גרוע למדי, הטקסט של המגילה מקוטע, ולא נהיר לחלוטין. אולם, בעקבות קריאת הקטעים מחדש, שיחזור הטקסט שורה אחר שורה, פירושו, והעיון בקטעים ששרדו ,ניתן היה לשחזר טקסט בעל סדר עריכה ורצף הגיוני. משיחזור זה עלה שהמגילה מתארת את העיר ירושלים ומקדשה לצד דיון בהלכות המקדש וקודשיו, זאת על אף שהשם ירושלים לא נזכר במגילה ולו פעם אחת. המגילה כתובה בסוגה (ז'אנר) של "הסיור המלאכי". כלומר המבקר מביט בעיר ממעוף הציפור, ומסייר בתוכה בהנחיית דמות של מלאך המשמש מדריך או מתווך. המדריך מראה למסייר את האתרים השונים בעיר, מסביר לו את תפקידם, ונוקב במידותיהם. סוגה זו מתועדת במקרא בספר יחזקאל, מ-מח. סוגה זו מופיעה גם בספרים החיצוניים כגון בחזון החיות שבספר חנוך, ומצויה גם בחזון יוחנן בברית החדשה. דומה שמחבר המגילה ערך את חיבורו, על בסיס סדר הנושאים הנדון הן בספר יחזקאל, והן במגילת המקדש. בעקבות מסקנה זו ניתן היה לשחזר את סדר עריכת הנושאים על ידי מחבר מגילת ירושלים החדשה, בדרך הבאה: המחבר התחיל את תיאורו בחזון הגאולה של עם ישראל ומפלת הגויים, שבעקבותיהם חוזרת השכינה לשכון בעיר ובמקדש, בהם יחול משטר של קדושה וטהרה, כפי שמתואר ביחזקאל, לח-מח. לכן, התיאור מתחיל מחוץ לעיר וממשיך בשערים, הרחובות, הרבעים של העיר, אל תוך המקדש. לאחר מכן מחבר המגילה דן בנושא מבנה המקדש וההלכות הקשורות בו, בסדר ההולך מהחוץ אל הפנים, אל לב המקדש, המזבח ודיני חנוכתו. מנקודה זו ואילך, נדונים חלקיו הפנימיים של המקדש, ומחבר מגילת ירושלים החדשה מתחיל לעקוב אחר סדר הנושאים והדיון ההלכתי של מחבר מגילת המקדש. לפיכך גם כיוון התנועה משתנה מהפנים אל החוץ, כאשר מחבר מגילת ירושלים החדשה משלב יחדיו את התיאורים הארכיטקטונים עם ההלכות הנוגעות לכל תיאור, וכך הוא יוצא מההיכל החוצה אל החצרות: קודם כל החצר הפנימית ומתקניה, ולאחר מכן אולי אף לחצר התיכונה .מסקנה נוספת חשובה העולה מסדר הטורים ומעריכת הנושאים במגילת ירושלים החדשה ,היא שאפשר שמגילת המקדש תיארה אף היא את רובעי המגורים של עיר המקדש בקטעיםהחסרים בה, ואילו מגילת ירושלים החדשה דנה במבנה המקדש, בהלכות המקדש וקודשיו וכן בהלכות הציבור, כגון הלכות המלך ומלחמתו, בקטעים החסרים בה .

מאפייני ההלכה של מגילת ירושלים החדשה

בחינת ההלכות הנדונות במגילה, הראתה כי התפישה ההלכתית המיוצגת בה היא של אסכולת "תורת כהנים", שלהלכותיה ניתן לשייך בין השאר את ספר יחזקאל, ואת מגילת המקדש .מאפייניה הבולטים של אסכולה זו הם עיסוק מרכזי בהלכות המקדש וקודשיו תוך הקפדה קיצונית על דיני טומאה וטהרה, הרחקת העם מעבודת הקודש והגבלת הגישה של העם – כולל הנשיא והמלך, לתוככי המקדש, הפקעת חלקים מהעבודה במקדש מהעם, כגון הוצאת השחיטה מידי העם ומסירתה ללויים דווקא, והקניית מעמד מיוחד ללווים ולכהנים. דומה שמגמה זו של הרחקת העם מהעבודה השפיעה אף על מבנהו של המקדש, ותוכניתה האדריכלית של העיר בכלל. לעיתים השתמש מחבר מגילת ירושלים החדשה באותן שיטות של מדרש הכתובים או מדרש ההלכה ששימשו את מחבר מגילת המקדש. לפיכך דומה ששני מחברים אלה חולקים אותה השקפה הלכתית, ואולי אף באו מאותו בית מדרש. כמובן שהזהות בין ההלכות המופיעות במגילת ירושלים החדשה לבין אלו המופיעות במגילת המקדש, במגילת מקצת מעשי התורה, ובחלק מפרטי ההלכות הידועות לנו מהספרים החיצוניים מלמדת על כך שמחבר המגילה היה נתון בפולמוס מתמיד ואולי אף עיקש עם השיטה ההלכתית מבית מדרשם של הפרושים. דומה שפולמוס זה והשקפותיו ההלכתיות של מחבר המגילה היו גורם משפיע חשוב ביותר על דמותה של ירושלים המשתקפת מן המגילה, ובמיוחד על התוכנית העירונית הטומנת בחובה הגבלות פיזיות שונות על הגישה למתחם המקדש ומרחיקה ממנו את ההמון, על מנת למנוע טימוא המקדש בידי גורמים לא רצויים בעיני מחבר המגילה. כל זאת מתוך מגמה להפריד ולהבדיל בין קודש לחול ובין טמא לטהור.

מי היה מחבר המגילה

א' פואש קבע שהמעמד הנכבד שהעניק מחבר מגילת ירושלים החדשה, ללוי, בכך שהוא מכנה בשם זה את השער המרכזי והחשוב של העיר ממזרח במקום בשם ראובן, הבכור בבני יעקב, או יהודה, שנדחקים הצידה, מלמד על עולם האמונות והדעות של מחברה. הקניית מעמד מרכזי ללוי תואמת את המגמה המשתקפת מחיבור אחר שנמצא בקומראן, בשם "כתב לוי הארמי," ובו מוקנה מעמד מרכזי ללוי, על פני בני יעקב האחרים, ונדונים מרכזיותה של הכהונה וייחוס מאפיינים של כהן ומלך ללוי (אשל תשס"ט: 584). חיבור זה מיוחס לחוגים כהניים ומכאן לדעת א' פואש יש הוכחה למסקנה שמגילת ירושלים החדשה איננה חיבור איסיי – קומראני, אלא שהמגילה התחברה בקרב חוגים כהניים (א' פואש 3002: 193).

לאור התפישה ההלכתית הכהנית המשתקפת מהמגילה, והעניין המיוחד במקדש ועבודתו ,דומה שאנו יכולים להצטרף למסקנתו זו של פואש ולקבוע שמחבר מגילת ירושלים החדשה נמנה על סופר מחוגי הכהונה. אך לא זו בלבד, אלא ניתן להעלות עוד מספר מאפיינים בולטים לדמותו של מחבר המגילה. מחבר המגילה היה בקי בלשון הארמית, אך דומה שהיה דובר עברית כשפה הראשית, ואין להוציא מכלל אפשרות שהטקסט של מגילת ירושלים החדשה נכתב במקור בעברית, ורק לאחר מכן תורגם מעברית לארמית. מסקנה זו מתבקשת בשל ההשפעה העברית הבולטת שיש על לשון המגילה, ושימוש במונחים עבריים או מתורגמים מילולית מעברית לארמית. יש לשער לפיכך שהמחבר היה שייך למעמד העליון המצומצם של הכהנים ששלט היטב בשפה העברית. שליטתו של מחבר המגילה במלאכת הספר והסופר ,ממקמת אותו בקבוצת העילית המצומצמת של כ-%3 יודעי קרוא וכתוב בתקופה זו, (בר אילן 1992; דמסקי 1997) ואולי הוא אף נמנה על מעמד הסופרים. ניתן לציין שמחבר המגילה היה תלמיד חכם, בקי היטב בספרי המקרא, במיוחד בספרי שמות וויקרא, ואף הכיר היטב את ספר יחזקאל, שבהלכותיו הוא גילה בקיאות מרובה. מחבר המגילה ידע והכיר את עולם המושגים והמונחים של חז"ל, אם כי לעיתים הוא השתמש במושגים נרדפים להם – ולא ממש במונחים של חז"ל. תופעה זו יכולה ללמד על מגמה מכוונת בשל היותו נתון במחלוקת קשה עם ההלכה הפרושית .

יחד עם היותו איש הלכה מובהק, הפרטים האדריכליים במגילת ירושלים החדשה מלמדים כי מחברה לא היה רק איש הלכה, אלא בקי בתורת האדריכלות והתכנון העירוני, בעל ידע נרחב במתימטיקה, שהיה בקי בחידושים המעודכנים לתקופתו בנושאים אלה, ודומה שאף ערך מסעות ברחבי האיזור על מנת ללמוד ולהכיר את טכנולוגיות הבניה החדשות, ואת האופן שבו הן מיושמות בבניה בפועל. כמובן שאת זאת לא ניתן להשיג ללא ללימוד מדעיים כלליים ,הקשורים בנושאים אלה, ועל כן דומה שמחבר המגילה טרח ללמוד נושאים אלה, ורכש השכלה כללית ואדריכלית, ייתכן אף שמחוץ לתחומי ארץ ישראל .

לפיכך אין להוציא מכלל אפשרות שהמחבר רצה לכתוב מדרש הלכה ליחזקאל, אולי בדומה למגילת המקדש, על מנת לתרגם את ההלכות הנוגעות למקדש וקודשיו לכלל הלכות מעשיות .

ניכרים הקפדה מיוחדת על טהרה, הן פיזית, והן לגבי עבודת המקדש וקודשיו. אולם חיבורים אלה אינם מיוחסים לכת קומראן בשל העדרם של מונחים כתתיים בחיבורים אלה. יחד עם זאת המצאותם של חיבורים אלה בקומראן, מלמדת על העיסוק של אנשי הכת בנושאים אלה, ועל ההשפעה שהיתה לחיבורים אלה על השקפת העולם והתפישות ההלכתיות של חברי כת קומראן והאיסיים (אשל תשס"ט) .
זו גם הסיבה שהטקסט תורגם לארמית, על מנת שיגיע לכלל ציבור נרחב שיוכל ליישם את ההלכות הנדונות בו.[5]

זמן חיבור המגילה

את תאריך חיבור המגילה ניתן לקבוע על פי שלושה טעמים עיקריים. הראשון, הדיון האדריכלי במגילה. זה מתייחס לאלמנטים אדריכלים שונים הנדונים בטקסט, המופיעים לראשונה באדריכלות הארץ ישראלית בערים ויישובים מהתקופה ההלניסטית, ומאפשר לנו לקבוע באופן כללי את תקופתה. הטעם השני הוא הלשון הארמית שבה נתחברה מגילת ירושלים החדשה. לשון זו מאוחרת ללשונו של ספר דניאל שנחתם בסביבות 165 לפסה"נ, אולם דומה לרובד הלשוני הארמי של תרגום איוב והמגילה החיצונית לבראשית, המתוארכות לשנת 001 לפסה"נ, בערך. כך יש בידינו את הגבול התחתון( Terminus Post Quem) הטעם השלישי הוא הפאליאוגרפיה: עותקי מגילת ירושלים החדשה נכתבו בכתב היהודי המרובע בו נכתבו רוב המגילות שנמצאו בקומראן. מקורו של כתב זה בראשית המאה השלישית לפסה"נ, בה ניכרת התפתחות לקראת הופעת הכתב היהודי המרובע, הידוע בשם כתב אשורי. כתב זה התפתח למעשה מהענף המערבי של הכתב הארמי, שעליו נמנים גם הכתב הנבטי והכתב היהודי, אך בצורת האותיות ניכרים עד היום קווי היסוד של הכתב הארמי. ניתוח סגנון כתב היד של שבעת עותקי המגילה, הראה שהעותק המאוחר ביותר של מגילת ירושלים החדשה שקיים בידינו הוא עותק ממערה 5, 15Q5 שהועתק בכתב הרודיאני רשמי, המתוארך לשנים 02-05 לספה"נ (איור 3). ואילו העותק הקדום ביותר הוא Q554A4 , שנכתב בכתב חשמונאי אמצעי, ולכן ניתן לתארכו לרבע האחרון של המאה השניה לפסה"נ. תאריך הנותן בידינו את הגבול העליון( Terminus Ante Quem) , שהוא לא אחרי שנת 100 לפסה"נ. לפיכך המסקנה המתבקשת היא שמגילת ירושלים החדשה נתחברה בשליש האחרון של המאה השניה לפסה"נ .

איור 3. קטע של מגילת ירושלים החדשה ממערה 5, הדנה בתוכנית העירונית 02324 Q15 Pam5

ב. דמותה של ירושלים

א. גודל העיר וממדיה

תוכניתה הכללית של ירושלים על פי מגילת ירושלים החדשה הינה ריבוע, המורכב משני זוגות של מתחמים מלבניים. כך עולה מהתיאור בו המלאך המדריך את מחבר המגילה, תאר את חומת העיר ושעריה, דן במבנה הפנימי של העיר, תיאר את הרחובות ורוחבם, ולבסוף התמקד ברבעי העיר, ה"פרזיא". לפי תיאור זה ננסה לשחזר להלן את מבנה העיר ולסייר בה מהחוץ אל הפנים .

בתחילה המלאך הביא את המחבר לשערים הגדולים של העיר המכונים בארמית "רברביא ,"שלהם ניתנו שמות בני יעקב. השער החשוב ביותר הוא שער לוי, הממוקם במרכז החומה המזרחית של העיר, ומשני צידיו שערי שמעון ויהודה, בדומה לנזכר במגילת המקדש. שערים אלה ממוקמים בחומה החיצונית, בכניסות המקבילות לששת הרחובות הראשיים של העיר ,כך שלכל רחוב שני שערים בקצוותיו. בקטע זה של המגילה ממערה 4 נדון גם סדר השערים ,שמותיהם והמרחק בין כל שער ושער. המרחק הנזכר בין השערים בציר האורך צפון – דרום ,הוא 35 ריס. ואילו בציר הרוחב מזרח – מערב ,25 ריס. נתון חשוב זה הוא שמאפשר לנו לקבוע את תבנית וגודל העיר הנדונה במגילה, וסיכום המרחקים מאפשר את קביעת אורך הצלעות והיקף החומה .

על פי נתונים אלה לעיר תבנית מלבנית של שני זוגות צלעות מקבילות. זוג אחד הוא בן 001 ריס, והזוג השני הוא בן 140 ריס. מכאן שחומת העיר מקיפה מלבן בשטח של 100X041 ריס, שהם באמות 37800X52920 אמות או כ-26X18.5 ק"מ, ועל כן שטחה הכולל של העיר הוא כ-480 קמ"ר, והיא מוקפת בחומה שאורכה כ-89 ק"מ. יש לציין שלעומת העיר הנזכרת ביחזקאל, מח, שמידותיה 5000X5000 אמות, מדובר בעיר גדולה במיוחד, שניתן לכנותה ה"מגה פוליס" של ירושלים החדשה. עיר זו מכילה בתחומה את האלמנטים השונים הנזכרים בתיאור העיר ירושלים בספר יחזקאל: אחוזת העיר, אחוזת הלויים, והקודש לארץ מן הכהנים ששטחם הכולל הוא ריבוע של 25000X25000 אמה. אך לעומת העיר האסכטולוגית הנזכרת בחזון יוחנן, שמידותיה הן 12,000 ריס כל צלע, ושטחה אמור להיות כ – 6,000,000 קמ"ר ,(חזון יוחנן כא ,16), מדובר במידות צנועות למדי .

ב. חומת העיר

החומה המקיפה את העיר אמורה להיות באורך כולל של 480 ריס, שהם כ-89 ק"מ. רוחבה של חומה ארוכה זו הוא 2 קנים שהם 14 אמות כלומר כ-7 מ', וגובהה הוא 7 קנים, הווה אומר 49 אמות, שהן כ-24.5 מ'. במגילת המקדש בטור מ' שורות 9 – 10 נזכרת חומה בגובה דומה ,אולם רוחבה אמור להיות חצי מזו הנדונה במגילת ירושלים החדשה:
"ורוחב הקיר שבע אמות וגובה תשע וארבעים באמה ."
הווה אומר רוחב החומה על פי מגילת המקדש הוא כ-3.5 מ', וגובהה כ-24.5 מ' (ידין תשל"ז:120). לעומת עובי חומה של 7 מ' על פי מגילת ירושלים החדשה. מחבר המגילה הוסיף וקבע כי חומה זו אמורה להבנות מאבנים יקרות ובהן חשמל, ספיר וכדכוד, ועל עציה להיות מצופים זהב .לכאורה מדובר בחומה דמיונית למדי, אסכטלוגית. אולם דומה שאין הדבר כך, שכן חומה בעובי המתואר במגילת ירושלים החדשה ידועה מהממצא הארכיאולוגי בירושלים. מדובר בחומה הרחבה שנחפרה ברובע היהודי, שרוחבה כ-7 מטר, (אביגד תש"ם: 47) שהם כ-14 אמות (איור 4). יש לציין שהחומה האדירה של הר הבית עוביה לפי ההערכות בלבד, כ-5.4 מ', והיא נחשבת לעבה במיוחד .לעומת חומה אדירה זו מירושלים ,הממצא הארכיאולוגי מאתרים שונים בארץ ישראל מהתקופה בה חוברה מגילת ירושלים החדשה ,מראה שמרבית החומות מהתקופה ההלניסטית הן בעובי של כ-2 עד 3 מ'. כך למשל החומה בדור, עוביה כ-2 מ' בלבד. אשר על כן אפשר להציע שמחבר המגילה ראה את החומה הרחבה עומדת על תילה , או משוקמת בזמנו. ציפוי החומה

איור 4.

בחומרים יקרים, אף הוא אינו פרט דמיוני, אלא תואם את תיאוריו של יוסף בן מתתיהו את הפאר שהיה במקדש הירושלמי ,וכלל ציפוי קירות ושערים בחומרים יקרי ערך (מלחמת היהודים, ה, ה). לכן דומה שיש בסיס ריאלי לתיאור החומה במגילת ירושלים החדשה, והיא איננה בגדר תיאור אסכטלוגי גרידא.

ג. שערי העיר: השערים הגדולים

מהעיון בתיאור תוכנית שערי העיר עולה שבכל שער היה מבנה כניסה מרכזי, ומימינו ומשמאלו מגדלים. כל מגדל בנוי כריבוע של 40X40 אמות, מתוכם 35 אמות היקף המגדל, ואליו נוספו

איור 5. מגדל מרובע עם בית מסיבה מדור, הדומה לתיאור של מחבר מגילת ירושלים החדשה .

חמש אמות של מדרגות העולות לראשו מסביב, מצד ימין של המגדל. למעשה מדובר במגדל שהוא בן 7X7 קנים מרובעות ועוד חמש אמות למדרגות, יחדיו "אמות ארבעים" כלשון המגילה. או כ-17.5X17.5 מ' ללא המדרגות, וכ- 20X20 מ' כולל המדרגות (איור 5). לא שרד בטקסט גובה המגדל, ולכן יש לשער שהתנשא לאותו גובה של מגדלי החומה, כלומר 70 אמות .מכאן שגרם המדרגות ברוחב חמש אמות, הגיע עד לגובה המגדל שהיה 70 אמות, מבפנים. בין שני המגדלים היה שער כניסה, שמידותיו המדוייקות לא שרדו, אך הטקסט תאר את רוחב הפתח של שער הכניסה שהוא שלושה קנים שהם 21 אמות, כ-10.5 מ'. לכל שער שתי דלתות שרוחב כל אחת מהן קנה וחצי, או עשר וחצי אמות, שהן כ-5.25 מ'. גובהן של הדלתות לא שרד בטקסט, ולכן יש צורך לשחזרו. המפתח לשחזור זה הוא ההשערה שיש קירבה בין התיאור כאן לתיאור שערי החצר החיצונה הנדונים במגילת המקדש, טור מ': שורות 11-51, ובעקבות הניתוח של ידין את מבנה השערים שהראה כי היחס של גובה הפתח לרוחבו הוא 1:2, נוכל לשער שמחבר מגילת ירושלים החדשה נהג לפי אותם כללי אדריכלות. לכן דומה שניתן לשחזר את גובה השער למידה של 42 אמות, שכן רוחבו 21 אמות. אלה הם ממדים ענקיים לשערי כניסה לעיר. אם שחזור תוכנית השער הוא נכון, אזי ניתן לשער, אולי, ששאר מידות השער דמו למבנה שער החצר הפנימית במגילת המקדש, שאורכם ורוחבם 40 אמות ,

איור 6. שער החצר הפנימית של מגילת המקדש על פי ידין. אפשר ומחבר מגילת ירושלים החדשה תאר שער זה במגילה (המספרים הם לפי ידין)

בדיוק כמו רוחב המגדלים משני צידי השער במגילת ירושלים החדשה, וכך אנו מקבלים שער אחיד במידות היחידות השונות שלו (ידין תשל"ז, ב: 196) הווה אומר המגדלים, מעבר הכניסה, והדלתות. מאחר שלא השתמר בטקסט של המגילה תיאור מבנהו הפנימי של השער ,יתכן שיש לשחזרו כשער שלושה תאים כפי שעשה ידין בשערי החצר הפנימית של מגילת המקדש (איור 6), שכן המידות תואמות מאוד את הנתונים שיש בידינו ממגילת ירושלים החדשה. מאחר שגובה החומה ורוחבם של השערים במגילת ירושלים החדשה, זהים לגובה שערי החצר הפנימית של המקדש המתוארים במגילת המקדש, טור לו: שורות 4 – 8 וזה לשונה:

והשער רחב ארבעים אמה לכל רוחותיו כמידה הזאת ורוחב קירו שבע אמות .וגובהו חמש וארבעים אמה עד מקרת גגו ורוחב תאו שש ועשרים באמה ממקצוע אל מקצוע והשערים הבאים בהמה ויוצאים בהמה רוחב השער ארבעה עשר באמה וגובהו שמונה ועשרים באמה מן הסף ועד המשקוף .
וגובה המקרה מן המשקוף ארבע עשרה באמה .

אולם על אף אפשרות סבירה זו, ייתכן ששער שלושה תאים הוא אנכרוניסטי לגבי התקופה בה נתחברה מגילת ירושלים החדשה ולפיכך דומה שיש להניח שתוכניתו היתה דומה יותר לתוכנית שערי הרובעים, כלומר שער בן שתי תאים, האופייני יותר לתקופה ההלניסטית.

בשלב זה של הדיון יש לציין נקודה מעניינת והיא הדמיון – אבל לא זהות, בין מידותיהן של חומת העיר ושעריה, והמתחם הפנימי של העיר, אצל מחבר מגילת ירושלים החדשה, לבין תיאור החומה החיצונית, שערי החצר, ומערך הפרוור הפנימי, במגילת המקדש. תיאורים אלה

איור 7. תוכנית מבנה המקדש על פי מגילת המקדש. רוב תיאור המקדש במגילת ירושלים החדשה לא שרד, אולם על פי המעט ששרד דומה שהתוכנית של המקדש זהה. ציור: ל. ריטמאייר

מלמדים שהן הפרוור של מגילת המקדש, והן הפרזיא של מגילת ירושלים החדשה שימשו לאותה מטרה, והיא אירוח עולי הרגל בפסח ובמועדים אחרים. מתחמים אלה נועדו למתן אפשרות להמון המבקרים לאכול את הקורבנות, אם את הפסח, ואם את קורבנות השלמים או קודשים אחרים במתחם שהוא מצד אחד מקודש וטהור, ומצד שני הוא מורחק מחצר המקדש הפנימית עצמה, ומופרד ממנה. אם נכונה השערה זו, דומה שניתן להסיק על בסיס הדמיון למגילת המקדש כי תיאור החומה והשערים של מגילת ירושלים החדשה הוא למעשה תיאור החצר החיצונית של מתחם המקדש (איור 7), וכל מערך הפרזיא (כלומר הרבעים) משמש באותו תפקיד של הפרוור במגילת המקדש. לכאורה, זו גם הסיבה ששתי החצרות הפנימיות על פי מחבר מגילת ירושלים החדשה מופרדות ממתחם זה באמצעות – הרחוב הדרומי שכיוונו מזרח מערב ורוחבו 126 אמות, המשמש דקומנוס. יוצא מכך שמחבר מגילת ירושלים החדשה תיאר את מתחם המקדש, כלומר עיר המקדש, ולא מתחם העיר ירושלים .תיאורים אלה מלמדים שאופיה של העיר המתוארת במגילת ירושלים החדשה הוא של "עיר מקדש", הווה אומר בתי המגורים אינם מיועדים למגורים, אלא לשהיית עולי הרגל במתחם העיר מקודש, הממלא את הפונקציה של מתחם הר הבית בהלכה הפרושית. מדובר בתיאור שהוא אסכטלוגי בעיקרו, והוא מעניק חשיבות וקדושה למקדש בפרט ולירושלים בכלל על
ידי הגזמה במימדיה ומידותיה. תיאורים כאלה נפוצים גם בספרות חז"ל, המנסים להעניק
חשיבות לעיר או למקום מסויים באמצעות הגזמה מספרית, כגון המדרש על מספר התושבים בביתר (ירושלמי תענית ד, ה; איכה רבה ב) .

איור 8. שחזור של מגדל ובו בית מסיבה מדור. תואם את תיאור המגדלים המשולבים בחומת העיר על פי מגילת

ד. שערי העיר: השערים הקטנים

יש לציין עוד כי בתיאור חומות העיר הגדולה, נזכר מערך הגנה ותנועה פנימה הכולל הן מגדלים להגנה על חומת העיר ,והן מעברים קטנים בתוך החומות, שכונו על ידי מחבר המגילה בארמית פשפשים ,"שפשפיא", שאמורים להיות פרושׂים לאורך כל 480 ריס היקף חומת העיר .חישוב פשוט מראה שבכל ריס היו שלושה מגדלים. מספר המגדלים שנקב בהם מחבר המגילה הוא 1432. אם נניח שלכל ריס היו שלושה מגדלים, כך ש-480 ריס כפול 3 הם 1440 מגדלים, נקבל שמונה מגדלים יותר מהמספר הנקוב במגילה. ככל הנראה מחבר המגילה הפחית מהחשבון את מגדלי הפינות החופפים שהם 2 לכל צלע של העיר ,ומאחר שיש לנו 4 צלעות מדובר בהפחתה של 8 מגדלים מ- 1440 שהם 1432 המגדלים הנקובים בטקסט. מאחר וככל הנראה כל ירושלים החדשה ריס היה בן 378 אמה, הרי שמדובר במגדל כל 126 אמה, שהם כ-63 מ' לערך. תכנון זה של פריסת מגדלים במרחקים קצובים לאורך החומה תואם את הממצא הארכיאולוגי של שיטת בניית המגדלים שנחשפה בדור מהתקופה ההלניסטית (איור 8), שבה המגדלים בנויים

איור 9. שרשרת מגדלים מרובעים הקבועים בחומה במרחקים קצובים מאלפתרי, התקופה ההלניסטית. בדומה לתיאור של מערכת המגדלים במגילה.

במרחק שווה זה מזה לאורכה של כל חומת העיר (איור 9), כמובן במרחקים פחותים מהמתואר במגילת ירושלים החדשה בשל מימדיה הקטנים של דור. אלמנט
נוסף שתואר בקו החומה לצד המגדלים, הוא השערים המכונים "שפשפיא", או פשפשים. בטקסט של המגילה הדן בשערים אלה שרד רק המספר 80, ודומה שיש להשלים לפניו את המספר 400

איור 10. הפשפש "שפשפיא" המתואר במגילה כפי שהוא נראה בממצא הארכיאולוגי מאפסוס ומסליון במגדלי החומה.

מאחר שזה מספר התואם את היקף חומת העיר. לכן יש להסיק שלכל ריס היה פשפש שכזה ובסך הכל היו כ-480 פשפשים בחומות העיר, ועל כן, המיקום האפשרי של פשפש זה הוא בכל מגדל שלישי. הווה אומר שלכל ריס היו שני מגדלים סגורים, ומגדל שלישי הפתוח למעבר .יש לציין שפתחים אלו רחוקים מלהיות פשפשים לפי הגדרתנו, שכן מחבר המגילה קבע כי גובהם ורוחבם הם 2 קנים, הווה אומר 14 אמות, שהם 7 מ' לערך. באמצע הפשפש אמור להיות משקוף הבנוי מאבן אחת, שרוחבו קנה, ומתחתיו 2 דלתות כל אחת בת חצי קנה. הווה אומר: אורך אבן המשקוף הוא כ-3.5 מ', וכל כנף של הדלת היא בת 1.75 מ'. לדעתי, יש לראות בפשפש זה דוגמה למבנה ארכיטקטוני המשולב בביצורי ערים ונפוץ בתקופה ההלניסטית .הכוונה למעבר שער או" GATE WAY" שנועד לאפשר מעבר מהיר דרך מגדלים או חומות, שהיה מורכב מפתח שניתן לסגירה, באמצעים שונים, ומקורה לעיתים במשקוף ישר העשוי מאבן אחת. פתח מסוג זה נמצא, לדוגמא, בחפירות הארכיאולוגיות באפסוס (איור 7), ויועד למעבר דרך עובי החומה או המגדל. מסיבה זו יש לו צורה של מנהרה, ולא של מבנה שער קלאסי.

ה. מערך הרחובות ומספר הרבעים

לאחר מערך ההגנה והכניסה לעיר, עבר מחבר המגילה לתאר את מערך הרחובות העירוני .
לכל ציר תנועה, צפון-דרום, או מזרח-מערב, יש מערך רחובות ראשיים משלו, שונים בגודלם .החלוקה היררכית וברורה ביותר: בכל ציר יש רחוב ראשי אחד, שני רחובות משניים, ומספר

איור 11.

לא ברור של רחובות רגילים. דומה שהרחובות בציר הרוחב מזרח-מערב הם החשובים יותר ,מאחר שהם רחבים יותר לעומת הרחובות בציר האורך שהוא ציר צפון-דרום. מידת רוחבו של הרחוב האמצעי והמרכזי, שהוא גם הרחוב הראשי של העיר (כעין קרדו מקסימוס) ,13 קנים ואמה, כלומר 92 אמות. משני צדדיו יש שני רחובות ברוחב 9 קנים וארבע אמות, כלומר 76 אמות .

כל הרחובות אמורים להיות מרוצפים אבן יקרה יחסית, "וכל ]שוק[י]א וקריתא ר[ציפין באבן חור ]…[ שש ויהלם", כמו שיש, שוהם, שש, ויהלום. תיאור זה נראה לכאורה מאוד אסכטלוגי ולא מציאותי, אולם דומה שיש בו משום הריאליה, אם ניתן את דעתנו שריצוף כזה היה מצוי במתחמים מקודשים שונים ואף במקדש שבירושלים, שכן יוסף בן מתתיהו תיאר את ריצוף בית המקדש וחצרותיו כעשוי אבנים שונות ויקרות שהובאו מארצות שונות, וחלקים מריצוף זה נמצאו אף בחפירות ארכיאולוגיות בירושלים (אביגד תש"מ: 146; אברהם 2007). לפיכך דומה שניתן להסיק שתיאור ריצוף כזה מבוסס על מציאות קיימת או על מבנים שונים שמחבר המגילה הכיר או ידע על קיומם (איור 11) .

יש לתת את הדעת כי בתיאור הרחובות בציר צפון-דרום המידות ניתנו באמות, ולא בקנים ,וזהו דבר יוצא דופן לגבי התיאור הכללי של מחבר המגילה את העיר. מ' חיוטין הציע כי הדבר נובע מכך שמידות העיר כולה מחושבות על פי מידת הריס. השערה זו פותחת פתח לתרגיל המתימטי להלן, שעל פי תוצאותיו ניתן לשחזר את גודלה המקורי של העיר. בציר הרוחב, שהוא ציר מזרח-מערב, יש גם כן שלושה רחובות. שני רחובות ברוחב 70 אמות כל אחד, כלומר 10 קנים, ומדרום להם הרחוב הרחב ביותר שהוא בן 126 אמות כלומר 18 קנים .מדרום לרחוב זה דומה שנמצא מתחם המקדש, או הטמנוס, שתיאור פרטיו ומידותיו לא נשתמר במגילה, לפיכך כל נסיון לשחזר מתחם זה יהיה זה רק בגדר השערה מלומדת. בין מערך רחובות זה מפוזרים ה "פרזיא", כלומר רובעי העיר השונים .

בנסיון להבין את התוכנית העירונית יש לציין את י' ליכט שהיה הראשון שהציע כי תוכנית העיר הנדונה במגילת ירושלים החדשה הינה תוכנית עירונית היפודמית, האופיינית לערים יווניות רומיות (ליכט 48 :1979). הוא הסביר כי תוכנית זו, שבה הרחוב הרחב ביותר (שהוא בן 126 אמות) נמצא בדרום העיר, בציר מזרח-מערב, מעידה כי הדקומנוס מקסימוס הועבר מהמרכז לדרום, על מנת לאפשר הפרדה בין מתחם המקדש המצוי בדרום העיר, לבין רבעי העיר עצמה הממוקמים ככל הנראה מצפון למקדש. עוד טען ליכט, כי יש להניח שתוכנית העיר היתה רבועה, שכן לדעתו יש להתאים את תוכנית העיר לזו של תוכנית העיר הנדונה ביחזקאל. מכאן ואילך הציע ליכט חישובים שמשחזרים את מתחם הרחובות והרבעים בהתאם לריבוע המוגדר ביחזקאל מה-מח, שהוא בן 4500 אמות, ומוקף על ידי מגרש ברוחב 250 אמות, כך שבסך הכל נוצר ריבוע בן 5000 אמות, על פי יחזקאל מח, טז – יז. לפיכך יש לעיר 144 רבעים, הנדחסים לשטח של 5000X5000 אמות, כאשר בכל פאה יש 12 רבעים (ליכט 1979:48).

אולם הצעה זו סובלת ממספר בעיות הנובעות מצורת סידור הרבעים בעיר. ראשית, על פי הצעת ליכט ההיקף הבנוי של העיר הוא 5000X5000 אמות בלבד, והיא איננה מתחשבת בהיקף העיר של 140X100 ריס, המתועד בפירוש בטקסט של ירושלים החדשה ממערה 4. לפיכך שטח ניכר מהעיר נותר ריק. שנית, החישוב של ליכט למערך הרבעים והרחובות של מגילת ירושלים החדשה, מבוסס על ההתאמה לריבוע בן 5000 אמות רבועות של יחזקאל, וליכט עצמו הודה שיש חוסר התאמה בחישוביו בעיקר בפאות העיר, שבהן החישוב לא מאפשר להכניס בדיוק את מערך הרבעים של מגילת ירושלים החדשה (ליכט 52 :1979). שלישית, קיים חוסר התאמה ברוחב הרחובות בציר מערב-מזרח, הרחבים במידה ניכרת מרחובות ציר צפון-דרום, ולכןאינם תואמים תוכנית עיר רבועה שבה לכאורה אמורים להיות הרחובות שווים ברוחבם ,

איור 12.

כפי שהציע ליכט, אלא תואמים תוכנית עיר מלבנית. בשל סיבות אלה דומה שיש לקבל את מסקנתו החשובה והעקרונית של ליכט כי מדובר בתוכנית עיר היפודמית (איור 12), אך לדחות את מסקנותיו החישוביות לעניין מספר הרבעים וסידרם בתוכנית העירונית של מגילת ירושלים החדשה. בעניין זה דומה שיש לקבל את הצעתו העקרונית של ז' מיליק, לפיה העיר השתרעה בתוך כל המתחם המלבני המוגדר על ידי החומות והשערים.[18]

מסיבות אלה ברצוני להציע שיטה אחרת לחישוב הסטדיה, כלומר הריס של מגילת ירושלים החדשה, המבוססת על שלוש הנחות בסיסות: א. המחבר נקב ככל האפשר במידות שהן כפולות של המספר 7. ב. אורך הסטדיה המשוער הוא אורך הסטדיה שנהג באלכסנדריה ,והוא כ-185 מ' . ג. כל פאה של העיר צריכה להכיל מספר רבעים שהוא כפולה של המספר 7. מאחר ואורך הריס הוא כ-185 מ', ואורך האמה הוא כ 0.5 מ', החלוקה של 185 ב-0.5 נותנת 370 אמות. אולם מספר זה אינו מתחלק ב-7. לכן יש צורך לבחור במספר קרוב המתחלק ב-7, והוא 378 אמות, שהן אמה של 0.489 ס"מ לפי 378 אמות בריס שהוא בן 185 מטר, כלומר בקרוב 0.49 ס"מ. המספר 378 אמות הוא למעשה גם 54 קנים שהם מידת פאה אחת של רובע שהם 51 קנים, ועוד 3 קנים רוחב הרווח (בלשון המגילה "שבק") מסביב לרובע. מחישוב זה עולה כי ריס הוא 54 קנים לערך, שהם 378 אמות. לאחר שחישבנו את מידת הריס, ומאחר שאורך הפאות של העיר בריסים ידוע מהטקסט של המגילה, נוכל לחשב את מספר הרבעים בעיר, לאחר החסרת השטח של מערך הרחובות העירוני, משטח הרבעים, בדרך הבאה:

ציר מזרח-מערב:

האלמנטים שיש לחסר מרוחב העיר הם:

סה"כ במטרים סה"כ באמות אמות הכמות האלמנט
14 מ ' 28 אמות 14 X 2 2 רוחב החומה
250 מ' 500 אמות 250 X 2 2 מגרש העיר
67 מ ' 134 אמות 67 X 2 2 רחובות משנה
46 מ ' 92 אמות 92 X 1 1 רחוב ראשי
377 מ' 754 אמות סה"כ:

לפי החישוב לעיל ,100 ריס הם 5400 קנים שהם 37800 אמות. אם נחסר ממידה זו את רוחב הרחובות בציר מזרח מערב, שני רחובות של 67 אמות ועוד רחוב של 92 אמה, נקבל יחדיו 622 אמות. נחסר עוד את 28 האמות של רוחב החומה משני הצדדים, ונחסר גם את מה שנקרא מגרש העיר משני הצדדים (שטח ריק בין החומה לבתים) בן כ 250 אמות, ונקבל סה"כ 37800 אמות פחות 754 אמות שהן 37046 אמה. נחלק מידה זו ב-441 אמות, שהם 51 קנים של ה"פרזיתא", ועוד 12 קנים שהם רווח בן 3 קנים מכל צד של הרובע, הוא ה "שבק", ועוד רחוב מפריד בין שני רבעים בן 6 קנים. תוצאת חילוק זה היא מספר הרבעים ,84, שהוא 21 כפול 7.

ציר צפון-דרום:

לגבי ציר זה החישוב הוא שונה במקצת, זאת מאחר שהרצועה האחרונה שייכת למתחם המקדש. לכן מתוך אורך כולל של 140 ריס בציר זה יש להפחית 35 ריס מדרום לדקומנוס – בן 126 האמות, ולפיכך יש לחשב רבעים רק באורך של 105 ריס. כמו כן אין להביא בחשבון את הרחוב הדרומי (הדקומנוס) המפריד בין הרבעים לשטח המקדש, ואת מגרש העיר ואת עובי החומה בדרום, אלא רק בצפון העיר. לכן החישוב אותו אני מציע הוא כדלקמן:
האלמנטים שיש להחסיר מאורך העיר הם:
סה"כ במטרים סה"כ באמות אמות הכמות האלמנט
7 מ .' 14 אמות = 2 קנים 14 X 1 רוחב החומה
125 מ.' 250 אמות 250 X 1 מגרש העיר
70 מ .' 140 אמות = 20 קנים 70 X 2 2 רחובות משניים
202 מ .' 404 אמות סה"כ:

105 ריס כפול 378 אמות, שהן ריס אחד, שווה ל-39690 אמות. מהן יש להפחית 404 אמות ,הכוללות שני רחובות בני 70 אמות (סה"כ 140 אמות), מגרש העיר ברוחב 250 אמות ועובי החומה 14 אמות רק בפאה הצפונית, יחדיו 404 אמות. ההפחתה נותנת את התוצאה של 39286 אמות. מספר זה לחלק ל 441 אמות, הם 89 רבעים בדיוק. כלומר מספר הרבעים הכולל בעיר הוא 48 X89, שהם 7476 רבעים, מספר המתחלק הן ב-7 והן ב-12.

ו. מבנה הרובע ומטרתו

לאחר שעמדנו על מספר הרבעים, יש לדון בתוכנית הרובע שאותו כינה מחבר המגילה בשם "פרזיתא". המינוח האדריכלי המקובל לרובע כזה הוא 'אינסולה'. מדובר למעשה במתחם רבוע שקיבץ בתוכו מערך בתים ושערים. מחבר המגילה מנה בכל פאה של הרובע 753 אמות, שהן 51 קנים. בנוסף הוא מנה את מספר הבתים בכל רובע: 8 בתים מהשער עד לפינה ,ומהפינה עד לשער הבא 7 בתים, סה"כ 15 בתים משער לשער. דומה שכוונתו של המחבר היתה שכל בית פינתי חופף על בית פינתי אחר, ולפיכך אין להכניסו במנין הבתים. לכן ניתן לשחזר את מבנה הרובע על פי התוכנית שהציע ליכט. מתוך ניתוח הנתונים בטקסט של מגילת ירושלים החדשה ניתן להסיק שלכל רובע היו 4 שערים, בכל פאה שער אחד המשולב בתוך מערך הבתים של הרובע, ומכאן שחישוב האורך הכללי של פאת הרובע שהוא 51 קנים ,כולל בתוכו מבנה שער לכל פאה. לפיכך תוכנית הרובע היא כזו: מהפינה עד השער 8 בתים של 3 קנים שהם 24 קנים, השער הוא באורך 4 קנים, ומהשער עד הפינה הבאה 7 בתים של 3 קנים שהם 21 קנים, ועוד 2 קנים המוקצים לבית הפינתי הסוגר את הפאה , סה"כ 42 + 4
+ 12 + 2 = 51 קנים, שהם 357 אמות .

מספר הבתים בכל רובע לא שרד בטקסט של המגילה, ולכן עלינו לשחזרו. בשחזור זה אנו ניצבים בפני השאלה מה היה מספר הבתים בתוך הרובע. האם הבתים מילאו את כל מתחם הרובע, או שניתן להסיק מהתיאור ששרד כי הרובע היה בנוי רק מרצועת בתים אחת המקיפה אותו מכל עבריו באורך של 357 אמות לכל צלע, ובפנים הרובע היה שטח ריק. ליכט הציע שהרובע היה בנוי רק בצלעותיו, וברושי שקיבל סברה זו, אף טען שאין דרך אחרת לפרש את הכתוב, וחישב לפיה את השטח הבנוי של הרובע, ומתוך כך גם של העיר. חישוב זה מראה כי רק חלק קטן משטח הרובע היה בנוי, ומכאן שכך היה המצב בכלל בתוכנית העירונית הכוללת של ירושלים החדשה. חישובו של ברושי הוא כך: בכל פאה של הרובע יש 15 בתים, שהם 06 בתים בהיקף הרובע. כל בית אורכו 21 אמות ורוחבו 14 אמות ולפיכך שטחו היה 147 אמות מרובעות , הווה אומר כ-73.3 מ"ר. שטחם של 60 בתים נותן 17640 אמות מרובעות שהן כשביעית בלבד משטח הרובע שהוא 127449 אמות מרובעות( 357X357 אמות). אם נכניס לחשבון גם את השטחים הפתוחים, והרחובות, נקבל ששיעור השטח הבנוי בעיר היה נמוך ביותר, כמובן יחסית לשטחה הכולל שהיה 100X140 ריס. אולם גם כך דומה שמספר הבתים בעיר היה גדול במיוחד, שכן אם מדובר ב-60 בתים לרובע, כפול 7476 רבעי העיר נקבל:
448560 בתים, מספר המתחלק הן ב-7 והן ב-21 .

שיטת תכנון עירוני כזו שבה נשאר במרכז הרובע שטח פתוח גדול לא בנוי, מוכרת בערים הלנסטיות במזרח שבהן היו חצרות גדולות בתוך האינסולות, והן ביוון עצמה. נתון חשוב נוסף שעולה מתיאור המסע האוירי בעיר, שהמלאך ערך למחבר המגילה, הוא שכל רובע מוקף שטח פתוח בן 3 קנים ושבין רובע לרובע מפריד רחוב בן 6 קנים, שהם 42 אמות, ולכן הוא איננו מתחבר לרובע סמוך לו .

ז. מקום המקדש

מהטקסט המקוטע של המגילה מתעוררת בעיה נוספת, והיא תיאור מתחם המקדש. יש מקום לסברה שמתחם זה נדון בפירוט רב על ידי מחבר המגילה, אולם לצערנו הוא לא נשתמר בטקסט שבידינו. לפיכך אין לנו כל מידע על תוכניתו. מהתכנון העירוני של מחבר המגילה מסתבר שלמקדש הוקצה שטח מלבני בדרום העיר ששטחו 35X100 ריס, כלומר כ-6.5X5.81

איור 13. תוכנית סכמטית של ירושלים החדשה על בסיס חיוטין תשס"ג. המקדש נמצא בדרום העיר. יתכן שתוכניתו תואמת את תוכנית המקדש במגילת המקדש

ק"מ. האיזור שוכן מדרום לרחוב הרחב ביותר (ברוחב 126 אמה הווה אומר בן 63 מ' לערך) ,המשמש כעין דקומנוס מקסימוס, המצוי מצפון למקדש (איור 12). יש לשער שאולי ניצבה חומה מצידו הדרומי של רחוב זה, שמטרתו להפריד בין המקדש לעיר. מתחם זה גדול דיו כדי להכיל בתוכו את החצרות החיצוניות של מתחם המקדש על פי מגילת המקדש (איור 41), חצרות שגודלן הוא 1500X1500 אמות, מעט פחות מ-4 ריס לפי מידת ריס של 378 אמות( ,4 כפול 378 הם 1512 אמות) אולם דומה כי מתחם המקדש על פי מחבר מגילת ירושלים החדשה היה גדול בהרבה, ותפש חלק ניכר מהמלבן של 100X35 ריס. יש לציין שמתחם הר הבית של הורדוס, היה בשיא גודלו בצורת מלבן (או יותר נכון טרפז), אולם שטחו היה כ-1.5 קמ"ר ,ואורך צלעותיו נע בין 488 מ' ל280 מ', וגם ככזה הוא נחשב ליוצא דופן בגודלו בין מתחמים מקודשים נודעים אחרים בעולם הקלאסי, כגון מתחם בל בתדמור, או מתחם יופיטר בדמשק .גובה חומות מתחם הר הבית נע בין 30 מ' ל-55 מ' מעל לפני סלע האם (גבע 1992). יוסף בן

איור 14. שחזור המקדש וחצרותיו על פי מגילת המקדש. מבנה זה היה במרכז החלק הדרומי של העיר ירושלים על פי מגילת ירושלים החדשה ציור: ל' ריטמאיר

מתתיהו מציין כי כל צלע של מתחם המקדש היתה באורך של שש סטדיות, כלומר ריס וחצי. יתר על כן, אורך הרחובות לא נדון בטקסט, ולפיכך לא ברור האם הרחובות בציר צפון-דרום מגיעים עד הדקומנוס הזה, או שמא הם חוצים אותו וממשיכים אל תוך המתחם של המקדש ,שהוא בן 100X35 ריס. במידה שרחובות האורך לא חצו את מתחם המקדש, דומה שרחובות אלה הגיעו רק עד לרחוב הדקומנוס, ושם יצרו כיכרות שאיפשרו אולי אף יצירת כיכר נרחבת לשוק (אגורה), במפגש הדקמונוס מקסימוס והקרדו מקסימוס, שזהו מפגש רחובות ברוחב 92 אמה ו 126 אמה .

דומה שמחבר המגילה לא חרג בתוכנית המקדש מן התכנון הרבוע המוכר מהמסורת היהודית המקראית. זאת מאחר שבמסורת היהודית יש העדפה ברורה לצורת ריבוע למתחם המקדש .כך בתיאור חצרות המשכן, התוכנית היא של ריבועים היוצרים מלבן, בתיאור בחזון יחזקאל המתאר מתחמי עיר ומקדש רבועים (וכבר הראנו שלמחבר המגילה היתה זיקה ברורה להלכות ולמידות שנדונות ביחזקאל), בתיאור חצרות המקדש במגילת המקדש, שאף הן רבועות , ובתיאור הגבולות הידועים של הריבוע בן 500X500 אמה במתחם הר הבית במשנה מידות. לכן יש להניח שגם במגילת ירושלים החדשה תוכנית המקדש הכללית היתה של ריבוע. על כן יש מקום לסברה שמחבר המגילה הקצה למתחם המקדש שבדרום העיר שטח מכסימלי רבוע של 35X35 ריס, ואז מכל צד נותרו 32.5 ריס לרבעים או לעיר. לחילופין, אם תוכנית המקדש היתה במידות הנדונות במגילת המקדש, הווה אומר ריבוע של כ-4 ריס( ,1500 אמות), ניתן לשער שמערך הרחובות בציר צפון-דרום נמשך לכל אורך העיר ורחובות אלו חצו את הרחוב הדרומי הרחב בן 126 אמות עד לשערי העיר בצלע הדרומית. אולם במקרה זה היתה חייבת להיות הפרדה בין מתחם המקדש לשאר איזורי העיר, באמצעות רחובות ממזרח וממערב כפי שאנו למדים מיב שבמצרים, שבה ישב כח של שכירי חרב יהודים, ובה נחשפו מסמכים בארמית מתקופת הכיבוש הפרסי, (המאה החמישית לפסה"נ) המגלים פרטים על אודות תוכניתה הכללית של העיר. בפפירוס קאולי 25, שורות 6 – 8, הדן בגבולות בית העומד למכירה נזכרים המונחים:
"כוין פתיחן תמה מועה שמש לה אגורא זי יהו אלהא ואורח מלכא בניהם" תרגום: למטה ומעל חלונות פתוחים שם, מזרח שמש לו מקדש יהו האל ודרך המלך ביניהם".[28]

מאיזכור זה עולה כי גם בעיר זו, יב היתה מערכת מדורגת של רחובות וחלוקה לרחובות משנה ורחובות ראשיים. הרחובות כונו בארמית "שוק" או 'שוקא', כפי שהם מכונים במגילת ירושלים החדשה. הרחוב הראשי כונה "אורח מלכא". דומה שדרך זו היתה צמודה למתחם המקדש ממערבו, על מנת ליצור הפרדה בין הטמנוס לרובעי המגורים, אין להוציא מכלל אפשרות שכך תאר זאת מחבר מגילת ירושלים החדשה .

ג. תכנית ירושלים החדשה והממצא הארכיאולוגי

א. התכנון ההיפודאמי

ערים הבנויות מרבעים שאינם מתחברים זה לזה, ורחובות ישרים החוצים זה את זה בזוויות ישרות כפי שמתואר במגילת ירושלים החדשה, היו קיימות מאז ומתמיד. במחקר מקובל
שהיפודאמוס איש מילטוס הוא שהגה את תכנית העיר המתוכננת כלוח שחמט (איור 51). פעילותו החלה בשנת 479 לפסה"נ, אך לקדמת אסיה ולמצרים הובאו רעיונותיו עם כיבושיו

איור 15. תוכנית העיר מילטוס. על פי פון גרקן ניכרת ההפרדה בין הרבעים ותיפקודם השונה.

איור 16.

של אלכסנדר הגדול, ובשיטה חדשה זו נבנו למעלה מ-350 ערים במהלך התקופה ההלניסטית (איור 61).
מגילת ירושלים החדשה מתארת את העיר ירושלים כבנויה במתכונת היפודאמית מובהקת ,שבתיה שווים בצורתם ובמידותיהם. כפי שכבר ראינו לעיל, לרחובות יש דירוג הירארכי ,(רוחבם נע מ-126, ל-92, 07, 67, ו-42 אמות), נראה שמרבית המידות של העיר נקבעו ככפולות של המספר 7, על פי מידת הקנה (ברושי תשנ"ב: 290).

איור 17.

הממצא הארכיאולוגי מראה שכבר במצרים הפרעונית ,ישנם סימנים לתכנון עירוני אורתוגנאלי. למשל בעיר קהון ,(Kahun(, שבאיזור חילוואן של היום, מתקופתו של פרעה סנוסרת השני. מדובר בתכנון הדומה מאוד לזה המתואר בירושלים החדשה. החלק השני הרחב יותר של העיר היה בנוי רשת רחובות ישרי זווית, כאשר הרחוב הראשי הוביל אל שער העיר. לאורך איור 17. תוכנית העיר קהון ממצרים קהון. גרייצקי, לפי תוכנית שערך פ' פיטרי.
תוואי הרחוב הראשי מוקמו בתי האצילים, השוק, ומקדש משני. המקדש העיקרי של העיר מוקם בפינה סמוך לחומה ,בקצה מתחם המגורים (איור 17)[29]. תופעה דומה נמצאה במצרים כחמש מאות שנה לאחר מכן, באל- עמרנה [30] ובתבי.[31]

תכנון ערים אורתוגנאלי קדם לפיכך במאות שנים לתקופה ההלניסטית ולהיפודאמוס איש מילטוס שנחשב לאבי הרעיון. מ' חיוטין טען כי התכנון העירוני המשתקף ממגילת ירושלים החדשה ושנדון בהרחבה לעיל הוא תכנון המבוסס על תוכנית העיר המצרית הקדומה ,הארכאית, ולא על בסיס העיר ההיפודמית היוונית, או הרומית. שכן בערים ההלניסטיות ציר התנועה המרכזי הוא בכיוון צפון-דרום ולא בכיוון מזרח-מערב, כפי שמתואר במגילה .כמו כן, לטענתו בעיר היוונית ההיפודאמית, המקדשים ושטחי הציבור משולבים בתוך רובעי המגורים, או לצידי הרחובות הראשיים, וארוגים ברשת המבנים והאינסולות העירונית ללא הפרדה ברורה משטחי המסחר או איזורי המגורים של התושבים. זאת לעומת המתואר בירושלים החדשה, המדגישה במיוחד את הפרדת המקדש מאיזורי המגורים .[32]
לאור זאת העלה חיוטין את ההשערה שמחבר מגילת ירושלים החדשה בחר לתאר את ירושלים האוטופית בתבנית עיר ארכאית מצרית, על מנת להקנות מכובדות ונופך של קדושה לעיר שתוכננה בשיטות הבניה של בית ראשון, וביחוד בימי ממלכת דוד ושלמה, שבה היתה השפעה תכנונית מצרית בולטת מבחינה ארכיטקטונית ובניית ערים.[33]

ב. הממצא הארכיאולוגי

איור 18.

דומה שאת השערתו של מ 'חיוטין יש לדחות, שכן לא סביר להניח שכאשר מחבר מגילת ירושלים החדשה כתב את המגילה ותכנן את העיר הנדונה בה, עמדו בפניו המסורות והתוכניות העירוניות המצריות הללו .אפשר שהתוכנית העירונית המשתקפת ממגילת ירושלים החדשה הינה תוכנית אידילית, שהגה מרחשי ליבו או מתוך רצון לשפר מציאות מוכרת וידועה שהוא היה ער לה. יתר על כן, הממצא הארכיאולוגי מארץ ישראל איור 18. תוכנית העיר מרשה בתקופה ההלניסיטית, בה ניכרת ההפרדה בין תפקוד הרבעים השונים .
מראה כי במספר מקומות תכנון העיר ההלניסטית ההיפודאמית אכן הפריד רבעים שונים על פי תפקוד שונה. ניתן אף להבחין בהפרדה ברורה בין אזורי המגורים לאיזורים בעלי פונקציות מנהליות או דתיות. בארץ ישראל נמצא תכנון כזה בערים כמרשה (איור 18), ובהר גריזים ,שבו עיר המקדש היתה מחולקת לארבעה רבעים שונים, והמקדש ואזורי הציבור היו מופרדים מרובעי המגורים באופן ברור (מגן תשנ"ב:351).

כך גם בתל דור, שעוד בתקופה הפרסית נבנה בתוכנית היפודאמית מובהקת, עם הפרדה ברורה בתפקוד האינסולות השונות. חלק מהאינוסולות שימש מגורים, חלק אחר שימש בנייני ציבור, וחלק יועד לצורכי מתקני ספורט. הרבעים נבנו בגושים סימטריים, בינות לרחובות הנוטים זה אל זה בזווית ישרה, ורחובות האורך נמשכים במקביל לחומה. הרחוב העיקרי של העיר הוא רחוב רוחב, בכיוון מזרח-מערב (שטרן תשנ"ב: 78), בדיוק כשם שמתואר במגילת ירושלים החדשה, ולא כמקובל, רחוב ראשי, קרדו, בכיוון צפון-דרום. רחוב זה הוליך משער העיר אל אזור מבני הציבור במרכז התל. גוש מבנים צפוף נבנה מדרומו של רחוב ראשי ,שנסלל בכיוון כללי ממזרח למערב, ולא כמקובל בכיוון צפון-דרום. בגוש בניה זה החלוקה הפנימית של המבנים אחידה למדי (שטרן תשנ"ב: 110 – 109). דוגמאות נוספות לתכנון שכזה מהתקופה הנדונה, ניתן למצוא בערים נוספות מאיזור החוף של ארץ ישראל, כגון: עזה ,שקמונה ותל מגדים, שבכולם נמצאו אינסולות עם תפקוד שונה לכל אינסולה ואינסולה .שטרן ציין כי תכנון עירוני הזהה לזה שבתל דור ניתן למצוא גם באולינתוס שביוון , סארדיס

איור 19.

שבספרד, וגורדיום שבאיטליה (שטרן תשנ"ב: 110-109). מסיבות אלה, ובהסתמך בעיקר על הממצא הארכיאולוגי מארץ ישראל ניתן לקבוע שאכן העיר במגילת ירושלים החדשה תוכננה על פי קוי התיכנון ההיפודאמי המבוסס על העיר היוונית ההיפודאמית שתוכננה ונבנתה במקומות שונים בארץ ישראל בתקופה ההלניסטית. המחבר הציב לעצמו ערים אלה כמודל והתאים אותו לצרכיו, תוך כדי שילוב מסורות בניה נוספות.[34]

ד. סיכום ומסקנות

התיאורים הארכיטקטונים הנדונים במגילת ירושלים החדשה מהווים עדות כתובה חשובה של ההיסטוריה של הארכיטקטורה, הקודמת לספרו של ויטרוביוס. לצד היותם עדות ממדרגה ראשונה למסורות בניה ותכנון ערים בתקופה ההלניסטית .

אם נסכם את דמותה של ירושלים העולה מהדיון לעיל, אנו מקבלים עיר שמימדיה נרחבים ביותר: מדובר בעיר רבועה המשתרעת על שטח בן כ-26X18.5 ק"מ, ועל כן שטחה הכולל הוא כ-480 קמ"ר, המוקף בחומה שאורכה כ-89 ק"מ. רוחבה של חומה זו כ-7 מ', וגובהה כ-24.5 מ'. היא בנויה אבנים יקרות כגון ספיר, ועציה מצופים בזהב. בחומה קבועים 21 שערים גדולים ,1432 מגדלים, ו-480 פשפשים. התוכנית העירונית מורכבת מ-7476 רבעים ,בכל רובע 60 בתים, סה"כ 448560 בתים. בנוסף יש 6 רחובות גדולים, המרוצפים אבנים יקרות וצבעוניות, ודקומנוס ענק ברוחב 63 מ', המפריד בין איזור המגורים למתחם המקודש ששטחו 6X18.5 ק"מ, היכול להכיל בתוכו את חצרות המקדש של מגילת המקדש ששטחן כ-750X750 מ'. זו היא ללא ספק 'מגה פוליס'. העיון המפורט בתוכנית העירונית המשתקפת ממגילת ירושלים החדשה מלמד כי מדובר בתיכנון היפודאמי המבוסס על העיר היוונית שתוכננה ונבנתה במקומות שונים בארץ ישראל בתקופה ההלניסטית, וזאת על סמך הממצא הארכיאולוגי ממספר מקומות בארץ ישראל כגון, מרשה, הר גריזים, ותל דור, שבכולם נמצא תכנון עירוני בעל מאפיינים בולטים הנזכרים במגילה, כגון הפרדה מוחלטת בין איזור הפולחן לאיזורי מגורים, כיוון הרחובות הראשיים על ציר מזרח-מערב, ותכנון מערך ההגנה והתנועה הכולל חומה, מגדלים מבוצרים, שערים ותוכניתם. הארכיטקטורה המתוארת במגילה היא מונומנטאלית והיא חלק מתיאור אסכטלוגי בעיקרו, שנועד להעניק נופך של חשיבות וקדושה למקדש בפרט ולירושלים בכלל על ידי הגזמה ניכרת בממדיה אולי מתוך תפיסה שמה שגדול יותר הינו גם חשוב וקדוש יותר. תיאורים כאלה נפוצים בספרות חז"ל, המנסים להעניק חשיבות לעיר או למקום מסויים באמצעות הגזמה מספרית. אולם בפרטים הקטנים יותר כגון גודל וממדי מבנה שערי העיר או הרבעים, התיאור הוא ריאלי לחלוטין. מחבר המגילה תיאר מידות הגיוניות על פי מסורת הבניה ההלניסטית. השוואה של תיאורי המגילה לממצא הארכיאולוגי ולתיאורים ההיסטוריים מלמדת שמגמה ריאלית אף משתקפת מתיאורי אלמנטים ארכיטקטוניים שונים, כגון הרצפות הצבעוניות, ועיטורי החומה והמבנים. המעמד הבולט שמעניק מחבר המגילה לאלמנטים אלה בתכנון העירוני ושילובם במה שככל הנראה ראה בעיני רוחו כתוכנית מודרנית חדשנית ואידיאלית, יכול ללמד כי אלמנטים אדריכליים אלה היו 'המילה האחרונה' בתכנון ערים בתקופתו של מחבר המגילה, ודומה שיש בכך בכדי להעיד על היותו של מחבר המגילה בקי בתורת האדריכלות ורזיה. לאור המסורות האדריכליות המשתקפות במגילת ירושלים החדשה בראי הממצא הארכיאולוגי מערי ארץ ישראל ההלניסטיות ניתן להסיק כי המגילה נתחברה במרחב שבו היו השפעות סוריות – מזרחיות, לצד השפעות של מסורות בניה מסופוטמיות, ויווניות. יחד עם זאת יש לזכור כי לא ניתן לנתח את הארכיטקטורה של האזור על ידי הזכרת גורמי השפעה בלבד: יש להניח ששיטות ומסורות ארכיטקטוניות שונות נפגשו בארץ ישראל ושימשו בסיס שעליו התפתחו סגנונות הבניה והשיטות הארכיטקטוניות הירושלמיות, שלהן נוסף מרכיב של המסורת המקראית, כגון תוכנית עיר רבועה ומתחם פולחני מלבני, לצד אלמנטים הלכתיים כהניים המבקשים להפריד את העם מהמקדש ולהגביל את הכניסה אליו. מאפיינים אלה הוסיפו לידע הנרכש בחוץ את השינויים המקומיים וכל אלה יחדיו משתקפים בתכנונה העירוני היחודי של ירושלים במגילת ירושלים החדשה כעיר מקדש מתוכננת היטב .

[1] עותקים אלה נמצאו בחמש מערות שונות מקומראן: 18Q32 , 2Q24, 4Q554, 4Q554A, 4Q555, 5Q15, 11Q1, ופורסמו רשמית בכרכים שונים של הסדרה ,Discoveries In The Judaean Desert העותקים ממערה ארבע פורסמו רשמית רק בשנת 2009, ראו:פואש 2009.

[2] ברושי תשנ"ב: 286. כוונתו של ברושי היא לספר: R. Arav, Hellenistic Palestine, Settlement Pattern and City Planning (331 – 37 B.C ,Oxford (1989 BAR int. Series 485.

[3] "מגילת ירושלים החדשה מקומראן- מהדורה ביקורתית ומשוחזרת", עבודת דוקטור שנכתבה במחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה ע"ש מרטין (זוס) באוניברסיטת בר אילן, בהנחיית פרופ' חנן אשל ז"ל במסגרת פרויקט מלגת הנשיא לדוקטורנטים מצטיינים.

[4] "כתב לוי הארמי" הוא חיבור השייך לספרים החיצוניים, ונמצא בקומראן. הספרים החיצוניים הם אסופת ספרים שנכללו באסופות המקראיות של הכנסיות הנוצריות, ואינם כלולים בנוסח המסורה. ספרים אלה חוברו בידי יהודים במהלך ימי הבית השני ועד מרד בר כוכבא, חלקם בעברית וחלקם בארמית. כתב לוי הארמי מקומראן הוא אחד המקורות העיקריים לצוואת לוי היוונית המתועדת כחלק מצוואת השבטים, והנמצאת באסופת הספרים החיצוניים שתורגמה לעברית ( כהנא תש"ל). החיבור דן בתולדות חייו של לוי, הולדת צאצאיו ונאומיו לבניו. בין השאר החיבור דן במתן הוראות לכהנים וכיצד יש לנהוג בעבודת הקורבנות, וכן בהחמרה ניכרת בעניני טהרה. בשל כך חיבור זה מיוחס לחוגים כהניים שמהם יצאו חיבורים כגון ספר חנוך , ספר היובלים, צוואת לוי, צוואת קהת, חזיונות עמרם וחיבורים נוספים, שבהם

ניכרים הקפדה מיוחדת על טהרה, הן פיזית, והן לגבי עבודת המקדש וקודשיו. אולם חיבורים אלה אינם מיוחסים לכת קומראן בשל העדרם של מונחים כתתיים בחיבורים אלה. יחד עם זאת המצאותם של חיבורים אלה בקומראן, מלמדת על העיסוק של אנשי הכת בנושאים אלה, ועל ההשפעה שהיתה לחיבורים אלה על השקפת העולם והתפישות ההלכתיות של חברי כת קומראן והאיסיים (אשל תשס"ט).

[5] ציבור זה היה דובר ארמית ברובו וייתכן שהיה שריד לשבי ציון שהטמיעו את הארמית בתוכם, וזו היתה שפתם המדוברת גם בארץ ישראל. לראיה ניתן להביא את המשנה במסכת יומא א ו: "זכריה בן קבוטל אומר פעמים הרבה קריתי לפניו בדניאל", לפניו – לפני הכהן הגדול שהבין רק ארמית.

[6] המינוח 'כתב החשמונאי האמצעי', הוא על פי ע' ירדני, המתארכת אותו לשליש האחרון של המאה הראשונה לפסה"נ. אותו סגנון כתב מכונה 'כתב חשמונאי קדום' על פי פ"מ קרוס שתארך אותו לשנים שבין 175 ל- 150 לפסה"נ

[7] תיאור זה שרד בעותק של ירושלים החדשה ממערה 4, המכונה 554Q4, ולפיו ניתן ללמוד ולשחזר את תוכנית העיר ראו איור 2.

[8] מידת הריס היא מידת הסטדיה. הירונימוס בפרושו לספר במדבר לג, כא ציין כי בספר היובלים מופיעה המילה "פרסה "במשמעות סטדיה ראו ספר היובלים, י, כא: "שתי זרתות ושלוש עשרה פרסה". במגילת המקדש טור נ"ב שורות 31 – 91, נדונה מידת הריס בהלכה הקובעת תחום אסור לשחיטת פיגול: "רחוק ממקדשי סביב שלושים רס". במשנה בבא קמא ז ז, מונח זה מופיע בהקשר של תחום הרחוק מישוב מסויים: "אין פורסים נשבים ליונים אלא אם כן היה רחוק מן הישוב שלושים ריס." על פי משנה יומא ו ד: "עשר סוכות מירושלים ועד צוק. תשעים ריס, שבעה ומחצה לכל מיל", מרחק זה הוא כארבעה מיל. ראו גם אלון תשי"ז: 190 והערה 41 שם; ידין תשל"ז א 246. סטדיה היתה יחידת מידה שנעה סביב שישית הק"מ, ולה שיעור משתנה. באולימפיה – 192.25 מ', באתונה – 164 מ', באלכסנדריה 184.85 מ', באסיה הקטנה 012 מ'. שימשה כמידה רשמית לקביעת גודל האיצטדיון. ראו: פ' בת שלה (נוה) תשי"ג: 475-474. להלן, לצורכי חישוב נקטנו במידת סטדיה של 185 מ', שהיא הקרובה לזו שנהגה באלכסנדריה .

[9] חופרי החומה שיחזרו אותה לגובה של 8 מטרים בלבד. ראו: שילה תשנ"ב; אביגד תש"ם: 50-46. לאור תיאור חומה זו במגילת ירושלים החדשה ניתן אולי להציע שבמקור חומת ירושלים הקדומה היתה בגובה של כ-24 מ' ולא בגובה של כ-8 מ' בלבד כהצעת החופרים, שכן חומת הר הבית הגיעה לגובה כמעט כפול מזה ורוחבה המשוער כארבעה מטרים בלבד .

[10] בניגוד לפירוט של שערי העיר ושמותיהם בעותקים ממערה 4, תיאור תוכנית שערי העיר הגדולים שרד ונמצא בעותק של מגילת ירושלים החדשה ממערה 5, המכונה 15Q5 קטע I1.

[11] ולא כפי ששיער ברושי, שמדובר במערכת מדרגות שהובילה לראש המגדלים מבחוץ (ברושי תשנ"ב: 287).

[12] ידין תשל"ז ב: 197. השיקול העיקרי שלו לשחזר שער שלושה תאים מתבסס על גודל השער.

[13] לורנס 258-256 :2006, ואיור 43 שם, המתאר שער במגדל באפסוס הדומה לפשפש של מגילת ירושלים החדשה, וראו איור 7.

[14]כך על פי שרידי הקטעים ממערה 5, בעותק המכונה 15Q5 קטע I1.

[15] מלחמת היהודים, ה ד ו .146 ראו איור 10 .

[16] חיוטין תשס"ג: 78. הוא ציין שלא ניתן לחשב את גודל העיר על פי מידת הקנה, מאחר ולשיטתו הריס הוא בן 253 אמות, על פי מידת הריס המצרי, וזהו מספר שאינו מתחלק ב 7 אמות שהיא מידת הקנה. יש להעיר כי החישוב המוצע להלן על ידי שונה לחלוטין ממסקנותיו החישוביות של חיוטין, בשל העיקרון שיש לחשב על פי מידת הקנה שהוא בן 7 אמות ולפיכך מידת הריס הינה 378 אמה.

[17] שם שם, עמ '94;

[18] מיליק הגיע בעבר למספר של 80 רבעים (מיליק 186-185 :1962) אולם הוא הוא מעגל מספרים ומניח הרבה הנחות על מנת לאשש את חישוביו. חישוביו של ז' מיליק לגבי מידת וגודל הרבעים מוטלים בספק, שכן חישוב הסטדיה כבת 30 קנים אין לו בסיס. ליכט כינה את דרכו של מיליק "אקרובטיקה מספרית" (ליכט 50 :1979). אפשר שליכט דחה את הצעת מיליק בשל שתי סיבות עיקריות: א. ההנחה הבסיסית כי תוכנית העיר במגילת ירושלים החדשה צריכה להיות לפי התוכנית המפורטת ביחזקאל. ב. הטקסט ממערה 4 עדיין לא פורסם כאשר ליכט כתב את מאמרו ולכן כפי הנראה הוא לא רצה להתבסס עליו. וראו גם את סטארקי 1977, המציג חישוב דומה .

[19] מאחר והסטדיה היא מידה משתנה: באולימפיה – 192.25 מ', באתונה – 164 מ', באסיה הקטנה 210 מ'. בחרנו לחשב על פי הסטדיה המצרית שנהגה באלכסנדיה. לגבי חישוב מידת הסטדיה ראו לעיל הערה 8.

[20] נציין כאן כי מ' חיוטין קבע את מידת הריס ל-352 אמות, על פי מידת הריס המצרי, ולדעתו העיר היתה ריבוע בן 22X22 ריס המכיל 240 פרזיתא, במרכז המלבן של 100X140 ריס, וכל שאר השטח היה ריק. ראו: חיוטין תשס"ג: 80-76.

[21] מגרש העיר הוא אלמנט בתכנון העירוני הנדון ביחזקאל מח, יז: "והְָיָהָ מִגְרְָשׁ לעִָיִר צָפוֹנָהָ חֲמִִשִּׁים וּמָאתַיִםִ ונְגְֶָבְּ חֲמִִשִּׁים וּמָאתָיִםִ וקְָדִיָמָה חֲמִִשִּׁים וּמָאתַיִםִ ויְָָמָּ חֲמִִשִּׁים וּמָאתָיִםִ". מגרש העיר הוא חלק פנוי מבתים סביב לעיר, להבדיל מהחוצות. דומה שמחבר המגילה אימץ אלמנט זה מיחזקאל לתוכניתו העירונית: כך עולה מחישוב ממדי העיר ומספר הרבעים וגודלם .

[22] התיאור של הרובע מופיע בפירוט רב בכתב יד ממערה 5, ובעותק 554Q4 קטע II1, שבו מחבר המגילה תיאר באופן כללי את מבנה הרובע, "פרזיתא."

[23] ברושי תשנ"ב: 287. ניתן לקשר שיטה זו של תכנון הרובע המתוארת כאן עם המושג המשנאי עיר שגגותיה חומה, הנדון בערכין ט י, וכמותו נתגלה בסוסיא, אמנם מתקופה מאוחרת בהרבה לזמן כתיבת המגילה .

[24] מבנה הבית לא נדון כלל המאמר זה, מפאת קוצר היריעה וידון במסגרת אחרת .

[25] מלחמת היהודים, ה ה ב. לעומת זאת בקדמוניות טו 401, הוא תיאר את המקדש כבן ארבע סטדיות מרובעות, סטדיה אחת לכל צלע .

[26] מבנה חצר המשכן היה רבוע כפול, או בלשון הפסוק, "ארך החצר מאה באמה ורחב חמשים בחמשים…" (שמות כז, יח) ,כלומר שני רבועים של חמישים על חמישים, ופתח המשכן בגבול החמישים, באמצע אורך חצר המשכן.

[27] ראו משנה מידות ב א: "הר הבית היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה רובו מן הדרום שני לו מן המזרח שלישי לו מן הצפון מיעוטו מן המערב מקום שהיה רוב מדתו שם היה רוב תשמישו ."

[28] התרגום לפי פורטן וירדני: 44-46.

[29] העיר נבנתה בסביבות 1897 לפסה"נ, כעיר פועלים למגורי בוני הפירמידות. היא העיר הראשונה שהיתה בנויה בתיכנון אורתוגנאלי. העיר חולקה על ידי חומה באמצעיתה לשתי חלקים לא שווים, חלק צר, שהיה בנוי משורות בתים קטנים צמודים זה לזה, שפתחיהם היו מופנים כלפי סמטאות צרות שנפגשו בצורה ישרת זווית עם הרחוב הראשי. על קהון ראו: סמית 209-207 :1968; באדאוואי 1996 21-150

[30] ב-1364 לפסה"נ לערך בנה פרעה אחנאתון את בירתו וכפר המגורים הזה על פי תוכנית אורתוגונאלית מודולורית ,כאשר אורך כל צלע של רובע המגורים היה שלוש שמיניות הריס. גם כאן הכפר היה מחולק לשני איזורי מגורים שונים שאינם שווים בגודלם. לכל הבתים היתה אותה תוכנית, למעט לבית ראש הכפר, והם הוצמדו אחד אל השני כך שנוצרו שורות ישרות ורצפות של מבנים, הנפתחים אל סמטאות. כל הסמטאות הובילו אל רחוב ראשי, שבקצהו היתה ככר העיר ובסמוך לה מקדש.

[31] העיר תבי, (ססבי sesebi), שנבנתה אף היא בזמנו של פרעה אחנאתון, נבנתה בתכנון אורתוגנאלי. תוכנית העיר בצורת מלבן, של 573 X 500 אמה, וניתן להבחין בחלוקה מראש של איזורים שונים בעיר: מקדשים, מחסנים, שוק, מגורים.

[32] חיוטין תשס"ג: 191–189; ראו אצל: דינסמור 336-330 :1973. דוגמאות לתיכנון יווני היפודאמי כזה שאינו מפריד בין האיזורים השונים, אלא דואג אך ורק לרחבות ישרות זווית ואינסולות ניתן למצוא בפריאן, אוסטיה, מילטוס, וקורינתוס .במקרים אלה מדובר על בניה בהשפעה רומית מוחלטת. וראו: רוברטסון 4791: 781-591.

[33] חיוטין תשס"ג:127.

[34] יש הסבורים כי מדובר בתהליך שדומה לתופעות של השפעה אדריכילית מקומית וזרה אשר ארע במקומות אחרים .על כך ראו מאייר 67 :1990. להתפתחות דומה בארכיטקטורה מקומית במקומות שונים בעולם, ראו: רייט 1985, ביחוד בכרך 347 :1. התכנון העירוני של אלכסנדריה אף הוא מפריד בין הרבעים והרחוב המרכזי בו הוא בציר מערב מזרח ראו איור 19.

ביבליוגרפיה

אבי-יונה תשנ"ב

מ' אבי-יונה, "מרשה", א' שטרן (עורך), האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל, ב, ירושלים: 5101-0201.

אביגד תש"ם

נ' אביגד, העיר העליונה של ירושלים, ירושלים.

אברהם תשס"ח

א' אברהם, "אבני צבעונים: על סוגיית ריצוף רחבת הר הבית בתקופה ההרודיאנית", א' ברוך , א' לוי – רייפר, וא' –פאוסט (עורכים), חידושים בחקר ירושלים הקובץ השלושה עשר, רמת –גן: 96-87.

אלון תשי"ז

ג' אלון, מחקרים בתולדות ישראל, א', תל-אביב.

אשל תשס"ט

א' אשל, "קומראן וחקר הספרות החיצונית", מ' קיסטר (עורך), מגילות קומראן מבואות ומחקרים, ירושלים: 375-006.

באדוואי 1968

A. Badaway, Architecture in Ancient Egypt and the Near East, Cambridge.

בר אילן 1992

M. Bar-Ilan, Illiteracy in the Land of Israel in the First Centuries C.E., S. Fishbane, S. Schoenfeld
and A. Goldschlaeger )eds.), Essays in the Social Scientific Study of Judaism and Jewish Society,
II, New York: 46-61.

ברושי תשנ"ב

מ' ברושי, "אדריכלות ובניין ערים במגילות הגנוזות", ארץ ישראל, כג: 286-292.

בת שלה (נוה) תשי"ג

פ' בת שלה (נוה), "אצטדיון", האנציקלופדיה העברית, ה , ירושלים: 474-475.

גבע תשנ"ב

ה' גבע, "הר הבית וסביבתו", א' שטרן (עורך), האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל, ב, ירושלים: 556-076.

גרייצקי 2006
W. Grajetzki, The Middle Kingdom Of Ancient Egypt. History, Archaeology And Society, London.

גרקאן 1924

A. von Gerkan, Griechische Staedteanlagen :Untersuchungen zur Entwicklung des Staedtebaues im Altertum, Berlin.
1973 דינסמור W. B., Dinsmoor. The architecture of Ancient Greece, New York.

דמסקי 1997
A. Demsky, 'Literacy', The Oxford Encyclopedia Of Archaeology In The Near East, New York:, 362- 369.

הויפנר 1990

W. Hoepfner, Von Alexandria ueber Pergamon nach Nicopolis, Staedtebau und Stadtbilder Hellenistischer Zeit, Mainz am Rhein, pp. 275-285.

חיוטין תשס"ג

מ' חיוטין, מגילת ירושלים מקומראן, תל-אביב.

ידין תשל"ז

י' ידין, מגילת המקדש, א-ג, ירושלים.

ידין תש"ן

י' ידין, מגילת המקדש, ספרית מעריב, תל- אביב.

כהנא תש"ל

א' כהנא, הספרים החיצוניים, ירושלים .

לורנס 1979

A .W. Lawrence, Greek Aims in Fortification, Oxford.

לורנס 1996

A.W. Lawrence, Greek Architecture, New Haven.

ליכט 1979

J. Licht, "An Ideal Town Plan From Qumran", IEJ , 29: 45 -59.

מאייר 1990
J. Maier, "The Temple Scroll and Tendencies in the Cultic Architecture of the Second Commonwealth", L. H. Schiffman )ed.), Archaeology and History in the Dead Sea Scrolls )JSPSup 8), Sheffield: 67-83.

מגן תשנ"ב

י' מגן, "הר גריזים", א' שטרן (עורך), האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל, א, ירושלים: 359-350.

סטארקי 1977

J. Starcky, “Jerusalem et les mansucrits de la Mer Morte", Le Monde de la Bible, 1: 38 – 40.

סמית 1986

E. B. Smith, Egyptian Architecture as Cultural Expression, New York.

פואש 2003
E. Puech, “The Names of the Gates of the New Jerusalem )4Q554)”, M. S. Paul et al. )eds.), Emanuel, Leiden-Boston: 379-392.

פואש 2009

E. Puech, "Jerusalem De Nouvelle", Qumran Grotte 4 XXVII, Discoveries In The Judaean Desert XXXVII, Oxford: 91-147.

פרי 2000

J. Frey, "The New Jerusalem Text in its Historical and Traditio-Historical Context", L. H.Schiffman, E. Tov & J. C. VanderKam, (eds.), The Dead Sea Scrolls Fifty Years After Their Discovery, Jerusalem: 800-816.

פורטן וירדני תשמ"ו

ב' פורטן וע' ירדני, אוסף תעודות ארמיות ממצרים העתיקה ב' – שטרות, ירושלים.

רוברטסון 1969

D. S. Robertson, Greek and Roman Architecture, Cambridge.

רייט 1985

G. R. H. Wright, Ancient Building in South Syria and Palestine, 2 vols, Leiden.

שטרן תשנ"ב

א' שטרן, דור המושלת בימים, ירושלים.

שילה תשנ"ב

י' שילה, "ירושלים: המאות ח-ו לפני הספירה והתפשטות העיר מערבה", האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל, ב, ירושלים: 126.

מקורות האיורים
איורים 1, 2, 3 באדיבות רשות העתיקות; צילום: צילה שגיב

איור 4: אביגד תש"ם: 37

איור 5: שטרן תשנ"ב: 104

איור 6: ידין תשל"ז א: 156

איור7: ידין תש"ן: 141-140

איור 8: שטרן תשנ"ב איור 140

איור 9: לורנס 170 :1996

איור 10: לורנס 173 :1996

איור 11: אביגד תש"ם: 146

איור 12: ברושי תשנ"ב: 286 על פי ליכט 1979

איור 13: לפי חיוטין תשס"ג

איור 14: ידין תש"ן: 157-156

איור 15: גרקן 1924: לוח 6 ולוח 12
איור 16: רוברטסון 1969, על פי גרקן 1924

איור 17: גרייצקי לפי תוכנית של פ' פיטרי

איור 18: אבי-יונה תשנ"ב: 1016

איור 19: הויפנר 1990