הערות על מפעלי המים הקדומים של ירושלים

מבוא

מאמר זה מהווה המשך של מאמר קודם שעסק בבעיות המינוח של עיר-דוד הקדומה ומפעלי המים שלה (ברקאי 2006).

מערכות המים הקדומות של ירושלים, הקשורות במעין הגיחון, הן מן השרידים הקדומים המרשימים והחשובים ביותר בארכיאולוגיה של ארץ-ישראל. המפעלים, החצובים בסלע, משקפים ידע גיאולוגי והידרוטכני של מתכנניהם ומבצעיהם. מלבד הידע הטכני, הם משקפים את עוצמתה וחשיבותה של ירושלים למן העיר הכנענית של תקופת הברונזה התיכונה ועד לשלהי ימי בית דוד בסוף תקופת הברזל. מפעלי המים הם עדות למעוף, לחשיבה התכנונית ולאיכות הביצוע של תושבי ירושלים הקדומים.
תיארוכם של מפעלי אספקת מים הוא עניין סבוך ביותר, שכן הם שימשו במשך תקופות זמן ארוכות, והממצאים שבתוכם מעידים רק על הזמן שבו הם חדלו לשמש. שלא כמו בתי מגורים וקברים, שהממצאים בתוכם מעידים על תקופת שימושם, מפעלי המים היו ריקים מכל חפץ בעת שתיפקדו. לפיכך, ניתן לתארכם רק לפי התייחסותם למבנים ולמונומנטים אחרים בסביבתם ולפי עדויות נסיבתיות ושיקולים נוספים, מהם גיאוגרפיים, היסטוריים והנדסיים. מערכות אספקת המים הקדומות והמרשימות של ירושלים זכו לדיונים מקיפים רבים ומפורטים למן ראשית המחקר הארכיאולוגי של העיר במאה ה-19 אך יחד עם זאת, כל דור של חוקרים מוסיף נדבך חדש, ומחקר מפעלי המים הוא נושא חי ופועם שלו מתווספים כל העת פרטים ותובנות חדשות.

הסיכומים החשובים ביותר אודות מערכות המים של מעיין הגיחון נעשו בעקבות עבודת המשלחת של מונטגיו פארקר (1911-1909) בידי האב לואי הוגו ונסאן, שאף קבע את רוב המינוחים המשמשים אותנו עד היום (ונסאן 1911 ; ונסאן 297-260:1954).

בשנים האחרונות, למן 1995, נוספו לענייננו התגליות המהפכניות מחפירותיהם של רוני רייך ואלי שוקרון וכן הסיכום המפורט של הנושא, הכולל את תולדות המחקר, פרי עטו של עמיחי מזר (232-195:2000).

למן 1970, עם גילויה של ‘חומת אביגד’ בצפון הרובע היהודי, ועם גילויו של בית הקברות הצפוני של ירושלים מימי הבית הראשון, הטווח הגיאוגרפי של השרידים מימי הבית הראשון בירושלים גדל בשיעור ניכר.
הסתבר שכל שטחה של הגבעה המערבית נכלל בתוך העיר המבוצרת, ואילו בין הביצור הצפוני של העיר ובין בית הקברות הצפוני, השתרעו שכונות חוץ-חומתיות נרחבות (ברקאי 1997: 26-25).

למרבה הפליאה, למרות הרחבת הטווח הגיאוגרפי של הטיפול המחקרי בירושלים של ימי הבית הראשון, עדיין, כמעט כל המחקרים שעסקו במערכות אספקת המים, דנו רק במפעלי מים הקשורים במעיין הגיחון ובעיר דוד. המחקר כמעט ולא נתן דעתו לנושא אספקת המים של אזור הארמונות והמקדש שהיו בהר-הבית, ולא לאספקת המים של תחומי הגבעה המערבית והשכונות החוץ-חומתיות.

דומה שהמחקר הארכיאולוגי של ירושלים לא היה בשל דיו עד שנות ה-70, ומשום כך לא הושמה תשומת הלב למערות הקבורה של בית הקברות הצפוני, שנחשפו כבר שנים רבות קודם לכן. מצב דומה קיים גם לגבי מערכות אספקת המים, שלגביהן יש להרחיב את תחום העיסוק ולבדוק מחדש תגליות מן העבר הרחוק.
להלן יובא דיון במספר מושגים נבחרים, מקראיים וארכיאולוגיים, הקשורים הן לאספקת המים של הגרעין העירוני הקדום, הצמוד למעיין הגיחון, והן לאלה של חלקיה האחרים של העיר.

נחל קדרון

נחל קדרון נזכר במקרא בשמו אחת עשרה פעמים ועוד כמה פעמים בכינויו ‘הנחל’ בלבד (דבהי”ב לג, יד; נחמיה ב, טו). מבין העמקים בסביבות ירושלים רק הקדרון מכונה במקרא בשם ‘נחל’. ‘נחל’ בלשון המקרא הוא עמק שבו זורמים מים, וכך מכונים, בין השאר, כמה מן הנהרות נושאי המים של ארץ ישראל, כמו נחל זרד, נחל ארנון, נחל יבוק, נחל קישון ועוד. בדיקת כל ההופעות של המונח הגיאוגרפי ‘נחל’ במקרא אינה מותירה מקום לספק, שזהו כינוי לערוץ שיש בו זרימה מתמדת כל ימות השנה.

נחל קדרון המהווה את הגבול המזרחי של העיר ירושלים, והפריד בן העיר לבין רכס הר הזיתים, היה בתקופת המקרא נחל איתן שהזרים מים במשך רוב חודשי השנה. נראה שמקור מימיו היה מן הנגר העילי בשטחים הרחבים המכוסים כיום על ידי מרקם עירוני, ולא רק ממימיו של מעיין הגיחון. הערוץ של נחל קדרון היה בתקופת המקרא עמוק בהרבה מאשר בימינו, ונופיו היו דרמטיים ותלולים יותר. במשך השנים נשתנו פני העמק והמדרונות היורדים אליו, כתוצאה מהצטברות אשפה עירונית וכתוצאה מן החורבנות הרבים שידעה העיר.

נחל קדרון מכונה בפי הערבים ואדי חילוה (‘הנחל המתוק’) או ואדי סת מרים (‘הנחל של גברת מרים’). המשך הנחל העובר מירושלים דרך מדבר יהודה קרוי בשם ואדי א-נאר (נחל האש). במקרא מופיעים שמות העשויים להיות כינויים נוספים של הנחל, או של חלקים ממהלכו: עמק יהושפט (יואל ד, ב יב) עמק המלך (בראשית יד, יז; שמו”א יח, יח) ועמק שוה (בראשית יד, יז).
דומה שהנחל הזורם היווה חציצה של ממש בין העיר עצמה לבין האזורים שממזרחה, ובנקודות מסויימות חצו אותו גשרים או מעברות בנויות (שמו”ב טו, כג; מל”א ב, לז).
נחל קדרון מילא תפקיד חשוב בנופה של ירושלים הקדומה, הן כגבול להתפשטות העירונית והן כמקום גנים ושטחי עיבוד (וראו: ‘שדמות קדרון’ – מל”ב כג, ד; ירמיהו לא, לט ). מלבד אלה שימש הנחל גם מקום קבורה ומקום לשריפתם והשמדתם של חפצים הקשורים בפולחן זר בעת טיהורים פולחניים, שנערכו בירושלים במאה ה-8 ובמאה ה-7 לפנה”ס, בימיהם של חזקיהו ויאשיהו (דבהי”ב ל, יד; מל”ב כג, ד- יב; דבהי”ב טו, טז; כט טז).

אנו מניחים, לפיכך, שנחל קדרון, העובר גם ממזרח להר הבית, והוליך מים במשך רוב חודשי השנה, היה מקור מים לתושבי העיר בתקופת המקרא, יתכן שלאורך הנחל היו אף נביעות קטנות נוספות למעיין הגיחון ועין רוגל, שאף הן סיפקו מים לעיר (ראו: דבהי”ב לב, ג: “מימי העיינות אשר מחוץ לעיר…”).

מחילות נחל קדרון

בתוספתא בבא בתרא א, יא אנו קוראים: “כל הקברות מתפנין חוץ מקבר המלך ומקבר הנביא. ר’ עקיבא אומר אף קבר המלך וקבר הנביא מתפנין. אמרו לו: ‘והלא קבר בית דוד וקבר חולדה הנביאה היו בירושלים ולא נגע בהם אדם מעולם’. אמר להם: ‘משם ראיה? מחילה היתה להן והיתה מוציאה הטומאה לנחל קדרון’”.

נראה שבידיו של רבי עקיבא, שפעל במאה ה-2 לספירה, היו ידיעות על ‘מחילות’ שהיו בסביבות נחל קדרון, כלומר במזרח הגרעין העירוני הקדום. מחילות אלה נקשרו על ידו עם מיקום קברי מלכי יהודה, שהמסורת לגבי מיקומם עדיין נתקיימה בשלהי ימי הבית השני (ראה: נחמיה ג, טז; הברית החדשה, מעשי השליחים ב, כט; קדמוניות היהודים ז טו ג; טז ז א).

המושג ‘מחילות’ מן השורש ח.ל.ל, מציין חללים תת קרקעיים טבעיים בקרקע או בסלע, או חללים שנחצבו בידי אדם. אזכור ה’מחילות’ בידי רבי עקיבא, מעיד על הכרות שלו ושל בני דורו עם המערכת המסועפת של מפעלי המים הקדומים והמנהרות, המצויים בדרום מזרח הגרעין הקדום הקרוי כיום ‘עיר דוד’. אחת ממנהרות אלה או כמה מהן שעדיין נראו בשטח בשלהי ימי הבית השני, פורשו באותה עת, כנראה בשל קרבתן לקברי מלכי בית דוד, כמחילות להולכת הטומאה, בהתאם להשקפותיהם של בני אותו הזמן בנושאי הטהרה.

הצנור

בשמ”ב ה, ז-ח אנו קוראים: “וילכד דוד את מצֻדת ציון היא עיר דוד. ויאמר דוד ביום ההוא כל מכה יבֻסי ויגע בצנור ואת הפסחים ואת העורים שנאי נפש דוד, על כן יאמרו עור ופסח לא יבוא אל הבית”.
רוב החוקרים שעסקו בפסוקים אלה ובהקשרם אל הטופוגרפיה העירונית של ירושלים הקדומה, היו זרים שקראו את התנ”ך בתרגום ולא במקור.

מבט חטוף על הפסוקים מלמד למעלה מכל ספק, שהטקסט שנשתמר בנוסח המסורה הוא משובש, כנראה כתוצאה מטעויות מעתיקים, ואין בדברים קשר הגיוני בין רישא לסיפא.

תפקידם המדויק של העיוורים והפסחים בסיפור אינו ברור. כמו כן, מהותו של הצנור ותרומת הנגיעה בו לעניין כיבוש העיר ביד דוד, נותרו מסתוריים ובלתי מובנים.

על עצם היותו של נוסח המסורה של ספר שמואל שבידינו משובש, מעיד נוסח הספר שנתגלה בין המגילות מקומראן. שם נשתמר קטע מלא יותר מזה שבנוסח המסורה, אך לצערנו קטעי הטקסט מקומראן אינם כוללים את סיפור כיבוש ירושלים בידי דוד.
מכיוון שהמתרגמים הקדומים והחדשים נאלצו, למרות הטקסט המשובש, להעמיד לרשות קוראיהם נוסח מובן וקוהרנטי, כל תרגום של הדברים מהווה התמודדות פרשנית עם הכתובים ואיננו תרגום כפשוטו. דומה שהמקור שבשמואל ב לא היה מובן כבר בעת כתיבת ספר דברי הימים, והנאמר שם על כיבוש ירושלים (דבהי”א יא, ד-ז) אינו אלא ניסיון פרשנות.

יש לציין שלפי הפשט אין כל קשר ברור בין הצנור ובין מפעל מים כלשהו בירושלים, וגם עניין ה’נגיעה’ בצנור מורה שאין כל הכרח להניח שהכיבוש נעשה בדרך של חדירה אל העיר, דרך מפעל מים קדום כלשהו. הבנתו של הצינור כמפעל לאספקת מים מיוסדת על הופעות מאוחרות של המונח, וכנראה שאין להן כל קשר לכיבוש העיר בידי דוד. כל ניסיונותיהם של החוקרים, מאז סמואל ברץ’ ב-1878 לקשר בין ‘פיר וורן ובין ‘הצינור’ מבוססים למעשה על תרגומיו של המונח ‘צינור’, המבוססים ברובם על הוולגאטה, שתרגמה אותו כמוליך מים. הקשר בין הצינור שבמקרא ובין פיר וורן נתקבל על דעתם של רבים מן החוקרים, בין השאר, בשל מעמדו המחקרי של האב ונסאן שקיבל פירוש זה. לאור התיארוך החדש של השימוש בפיר וורן לתקופת הברזל ב, לימי חזקיהו, על ידי משלחת רייך ושוקרון, יש לנטוש, לדעתי, לחלוטין את הקשר בין סיפור הכיבוש לבין עניין מפעלי המים.

“הנחל השוטף בתוך הארץ”

המונח המקראי נחל מציין, כאמור לעיל, זרימה קבועה של מים. “הנחל השוטף בתוך הארץ” נזכר בקשר לסתימת המעיינות וההכנות למצור האשורי בימי חזקיהו, מלך יהודה (701-705 לפנה”ס)  בספר דבהי”ב לב, ד. יש לציין, שבתרגום השבעים משתקף נוסח שונה: “הנחל השוטף בתוך העיר.” מפעל המים המכונה ‘תעלה II, שתוארך על ידי רייך ושוקרון לתקופת הברונזה התיכונה, נבדק בחלקו הצפוני בידי משלחת פארקר. עם חשיפתו הסתבר שהוא נסתם באופן מכוון באבנים ועפר בסוף תקופת הברזל. נראה שהמים זרמו בתעלה II באופן קבוע עד ימי חזקיהו, כשנחצבה על ידיו המנהרה להטיית מימי הגיחון. לפיכך, האב ונסאן זיהה תעלה זו עם “הנחל השוטף בתוך הארץ”, דבר ההולם היטב את אופייה של מנהרה זו.

נראה שזיהוי זה משכנע גם כיום. יש לכנות כך את המנהרה למרות שהיום תעלה II יבשה כתוצאה מהטיית המים ומסתימתה בימי חזקיהו.

השלוח

במונח מקראי זה עסקתי במאמרי הקודם (ברקאי 2006), ושם הובהר כי הוא קשור בנוף הגנים בחקלאות המדרגות ובהשקיה באמצעות תעלות, ממזרח לתל של ירושלים הקדומה. בהקשר זה יש להתייחס גם לדבריו של הנביא יחזקאל: “מים גדלוהו, תהום רממתהו, את נהרתיה הלך סביבות מטעה, ואת תעלתיה ִשלחה אל כל עצי השדה. על כן גבהא קמתו מכל עצי השדה ותרבינה סרעפתיו ותארכנה פארַתו ממים רבים בַשלחו” (לא, ד-ה).

הנביא מתאר את האימפריה האשורית כעץ ארז איתן הגדל על מקורות מים שופעים, מערך הדימויים שבו משתמש הנביא קושר את העץ אל נופי גן העדן: “יפה עשיתיו ברב דליותיו ויקנאֻהו כל עצי עדן אשר בגן האלהים” (שם לא, ט). כבר הדגשתי במאמר הקודם, שתיאורי גן העדן המקראי יונקים מנוף הגנים שהיה צמוד לירושלים הקדומה ממזרח, ודומה שההופעה הכפולה של השורש ש.ל.ח בתיאור זה, רומזת לאזור זה של ירושלים ולמפעלי המים שנועדו להשקיה, שאחד מהם כונה “מי השלח” (ישעיהו ח, ו). השלחים בלשון הנביא הן תעלות ההשקיה העוברות על גבי השלח – השטח השטוח של מדרגות העיבוד. בדברי הנביא יש, לפיכך, הד לנוף נעוריו בירושלים, בטרם הגיע לגולת בבל.

תעלת הבריכה העליונה

תעלת הבריכה העליונה ושדה כובס נזכרים במקרא בהקשר לשני אירועים נפרדים במאה ה-8 לפנה”ס, שביניהם עברו כשלושים שנה. שני האירועים קשורים במסעות מלחמה ובמצור שהוטל על ירושלים.
האירוע הראשון הוא המלחמה הקרויה סורו-אפרימית, או מסעם של רצין מלך ארם ופקח בן לפנה”ס (ישעיהו ז, ג). האירוע השני קשור 734רמליהו מלך ישראל כנגד אחז מלך יהודה בשנת למקום חנייתו של הצבא האשורי של סנחריב (בראשות רבשקה) בימי חזקיהו מלך יהודה בשנת 701 לפנה”ס (מל”ב יח, יז; ישעיהו לו, ב).באירוע הראשון מצטווה הנביא ישעיהו לצאת אל מחוץ לעיר, “אל קצה תעלת הבריכה העליונה ואל מסילת שדה כובס לקראת אחז, שכנראה יצא אף הוא מן העיר להתעמת עם חילות ארם וישראל שצרו על העיר.

באירוע השני יוצאים שרי ממלכת יהודה מן העיר כדי לפגוש את המפקד האשורי רבשקה בתעלת הבריכה העליונה, אך המונח “קצה התעלה” אינו נזכר. יש לשער שקצה התעלה הרחוקה והקיצונית שבה החלה התעלה שהובילה את מימיה אל הבריכה העליונה (והשוו: יהושע טו, ח, י; שמו”א ט, כז; ישעיהו ז, יח ועוד).

המונח ‘תעלה’ הוא משורש ע.ל.ה (ואולי מהשורש ת.ע.ל) ומשמעותו היא מוליך מים מלאכותי, העשוי להיות מנהרה תת קרקעית חצובה, שבאמצעותו המים מגיעים לנקודה גבוהה יותר מזו שאליה היו מגיעים אילו זרמו באורח טבעי (ראו: איוב לח, כה, יחזקאל לא, ד). המונח ‘תעלה’ במקרא משמש גם לכינויה של המנהרה שחצב חזקיהו להטיית מימי מעיין הגיחון, מנהרה המוכרת לנו גם מן הכתובת שנתגלתה בה (וראו: מל”ב, כ, כ).

“מסילת שדה כובס” היא ככל הנראה דרך ראשית שהגיעה לירושלים, כנראה מכיוון צפון ). לפי המבנה 65-50 :1981(לעניין המסילה ככינוי לדרך, ראו: ישעיהו לה, ח; מט, יא, וכן דורסי הטופוגרפי של ירושלים המוקפת גאיות משלושת עבריה מלבד הצד הצפוני, ניתן לשער כי הערכות צבאית לכיבוש העיר ולמצור עליה תהיה מצפון לה. באשר למצור האשורי של סנחריב, קיימים נתונים נוספים, שאינם תלויים בשאלת מקומה של הבריכה העליונה, ולפיהם המחנה האשורי היה ממוקם מצפון לעיר.

כל חומת עיר שהקיפה את הגבעה המערבית היתה חייבת לחצות את הגיא המרכזי של ירושלים (הטירופויון, אל ואד) בהתחברה אל אזור הר הבית. החומה הייתה חייבת לחצות את הגיא גם במקום נוסף, בחלקו התחתון, במקום בו החומה מתחברת לביצורי הגרעין הקדום של העיר.

קטעי החומה שחצו את הגיא בשתי נקודות אלה יצרו סכרים באפיק, שמאחוריהם נתהוו בריכות להקויית מי הנגר העלי, הבריכה הדרומית שנוצרה הייתה בתוך העיר, ואילו השנייה, הצפונית הייתה מחוץ לעיר בצד הצפוני של החומה. לדעתנו, ניתן לזהות שתי בריכות אלה עם ‘הבריכה התחתונה’ (ישעיהו כב, ט) ו’הבריכה העליונה’ הנזכרת באותה תקופה, שבה גם נבנתה ‘חומת אביגד’ הידועה לנו ברובע היהודי.

באופן כללי, לאור הטופוגרפיה העירונית של ירושלים ניתן לומר כי ‘עליון’ פרושו צפון, שכן שטחי העיר יורדים מצפון כלפי דרום. דומה שזוהי גם משמעותם של טופונימים אחרים בירושלים של תקופת המקרא, הכוללים את הרכיב ‘עליון’: ‘השער העליון’ בהר הבית הזהה לשער בנימין (ירמיהו י, ב; דבהי”ב כג, כ) שהיה שער צפוני, או ‘החצר העליונה’ שהיתה בחלקו הצפוני של המתחם (ירמיהו לו, י), או ‘בית המלך העליון’ (נחמיה ג, כה) שהיה אף הוא בצפון.

שדה כובס שהוזכר יחד עם הבריכה העליונה ותעלת הבריכה, היה אף הוא בצפון העיר. סיוע לכך מצוי אולי בהופעתה של ‘מצבת הכובס’ (ΓναΦεως προσαγορευομενον μνημα)  בתיאור תוואי החומה השלישית אצל יוסף בן מתתיהו (מלחמת היהודים ה ד ב; וכן ראו דאלמן 138:1930).

לפיכך, קצה תעלת הבריכה העליונה, התעלה והבריכה עצמן, היו בתוואי מהלכו העליון של הגיא המרכזי, בתחומי הרובע המוסלמי, של העיר העתיקה של ימינו. זהו האזור היחיד שממנו ניתן היה להזרים מים בכוח הגרוויטאציה לכיוונם של הר-הבית והגבעה המערבית של העיר, שבתקופת הבית הראשון, היו כלולים בשטח המבוצר של העיר.

ברצוננו להציע לזהות את תעלת הבריכה העליונה במנהרה חצובה להולכת מים, העוברת מתחת לחלקו הצפוני של הרובע המוסלמי. ‘תעלה’ זו נתגלתה על ידי צ’ארלס וורן בשנת 1871, ודומה שהיא לא נחקרה מאז ולא הוסבה אליה תשומת הלב בכל המחקרים הרבים שעסקו באספקת המים הקדומה של ירושלים. מהלכה של המנהרה הזו עובר מאזור ‘מערת צדקיהו’, שתחת החומה העות’מאנית הצפונית של העיר, דרומה עד למבנים של מנזר האחיות ציון בויאה דולורוזה (וורן וקונדר 264-263:1884 , ותכנית מול עמ’ 264 ; מארי אלין דה ציון 58-59:1955 , לוח 14).

רוחב המנהרה הוא 91-76 ס”מ (2.5 עד 3 רגל) וגובהה בכמה מקומות עולה על 3.66 מ’ (12 רגל). לפי המתואר אדם יכול היה לעבור בה בקומה זקופה לכל אורכה. חלקה חצוב במלואו בסלע וחלקה מכיל קטעים בנויים עם קמרון בנוי, שבהם ישנם גם פתחים שהוליכו אל פני השטח אך נמצאו סתומים. נראה שחלקה הצפוני של המנהרה נהרס עם בנייתה של החומה העות’מאנית הצפונית של העיר, או חומה שקדמה לה. במתכונתה הקיימת מוליכה המנהרה אל  הבריכה הכפולה, סטרותיון, שמתחת למנזר אחיות ציון. אורכה הכולל של המנהרה אינו נזכר במקורות, אך לפי הערכה הוא הגיע לכ-400 מטרים. המשכה של המנהרה מדרום לבריכה הכפולה נתגלה אף היא על ידי וורן והוא נכנס בעבר אל תחום הר-הבית בסמוך לפינתו הצפונית מערבית. הבריכה הכפולה כנראה מאוחרת למנהרה והיא קוטעת אותה. בחלקה הדרומי נחצבה המנהרה בסלע כתעלה פתוחה מלמעלה וכוסתה בבנייה של לוחות אבן. קטע זה של המנהרה נתגלה לראשונה בידי צ’ארלס וילסון (85:1865) ונחקר בהמשך על ידי צ’ארלס וורן . (231-228 :1987) קטע זה נחקר מחדש בשנות ה-80 של המאה ה-20 בידי דן בהט ושולב במערכת המנהרות של הכותל המערבי (בהט 188-185:2000;150-148:2003).

לדעתנו,אין ספק, שהיתה זו מערכת אספקת מים אחת, למן מוצאה שבין שער שכם ומערת צדקיהו ועד להר-הבית. המנהרה נקטעת שוב בקצה הדרומי שלה על ידי בנייתו של הכותל המערבי של הר הבית, שמימי הורדוס. הנתון הכרונולוגי היחיד שהיה בידיו של דן בהט כשכינה את המנהרה ‘חשמונאית’, היה שהיא חייבת להיות קדומה לימיו של הורדוס. יחד עם לדעתנו, אין ספק, שהיתה זו מערכת אספקת מים אחת, למן מוצאה שבין שער שכם ומערת צדקיהו ועד להר-הבית. המנהרה נקטעת שוב בקצה הדרומי שלה על ידי בנייתו של הכותל המערבי של הר הבית, שמימי הורדוס. הנתון הכרונולוגי היחיד שהיה בידיו של דן בהט כשכינה את המנהרה ‘חשמונאית’, היה שהיא חייבת להיות קדומה לימיו של הורדוס. יחד עם זאת, הוא הצביע על הדמיון של מפעל מים זה למנהרה עם קרוי לוחות אבן דומים, שנתגלתה בגבעון, ותוארכה שם לתקופת הברזל ב’ (פריטצ’ארד 8-2:1961).

בקטע הדרומי של המנהרה לא ניתן לראות כל סימני סיתות האופייני לימי בית חשמונאי, והאופי הכללי של החציבה זהה לזה של מפעלי מים אחרים של תקופת הברזל בירושלים ובאתרים אחרים. תיארוכו של מפעל מים זה מתאים היטב לתקופת הבית הראשון, שבה אנו רואים מאמץ ניכר וידע רב, שהושקעו באספקת המים לשעת חירום, דבר שאין אודותיו כל עדות ספרותית מימי בית חשמונאי. הידיעות אודות מיקומו של המחנה האשורי בצפונה של ירושלים (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות י א; מלחמת היהודים ה ז ג; אוסישקין  ;142-137 :1979 ברקאי :1985 71-67) ועל פעילות נרחבת בימי הבית הראשון באזור הרובע המוסלמי של העיר העתיקה וכן דחיקתו צפונה של בית הקברות הצפוני של אותה תקופה, מסייעות גם הן לתיארוכו של מפעל מים זה לימי הבית הראשון (ברקאי 22-7:1997 ושם ספרות נוספת). בתולדות המחקר הטופוגרפי-ארכיאולוגי של ירושלים הובעו דעות שונות ומגוונות באשר למקומן של תעלת הבריכה העליונה, הבריכה ומסילת שדה כובס הנזכרות במקרא. כל החוקרים, ללא יוצא מן הכלל, הסכימו שמקומות אלה היו מחוץ לעיר, דבר העולה מן הכתובים עצמם. את הדעות השונות של החוקרים ניתן לסכם בארבע גישות עיקריות:

א. מקום הבריכה העליונה ומסילת שדה כובס מזוהים בדרום העיר, בסמוך למפעלי המים של עיר דוד (סמית 127:1907: וייל 290-289 :1954, וראו דיון בגישה זו ודחייתה אצל סימונס 336-335,107:1952).

ב. גישה זו מזהה את מקום הבריכה העליונה ומסילת שדה כובס בצפון מערבה של העיר. דאלמן (203-202,69:1930) קושר את הבריכה העליונה עם ‘בריכת חזקיהו’ שברובע הנוצרי ואת מסילת שדה כובס עם אזור בריכת ממילא.

ג. דן בהט זיהה את תעלת הבריכה העליונה מצפון להר-הבית בסמוך לכנסיית סנטה אנה (בהט 255-253:1989). בהט מסתמך על עבודתם של האבות הלבנים שחפרו במקום (פייר ורוסה 4-3:1981) , שלפיה הסכר והאגן הדרומי של בריכת בית חסדא שייכים לתקופת הברזל. הם מצאו במקום גם מנהרה חצובה בסלע, שאחריה עקבו לאורך של כ-50 מ'. נראה לנו כי הנתונים הארכיאולוגיים במאמרם של פייר ורוסה אינם מספיקים ואין בהם משום תמיכה של ממש בזיהויים ובתיארוכים המוצעים. לא פורסמו כל קרמיקה או נתוני חתכים וסטרטיגרפיה שיאששו את התיארוך לתקופת הברזל.

ד. הדעה הרביעית המקובלת על רוב החוקרים ממקמת את הבריכה העליונה ומסילת שדה כובס בצפונה של העיר, אם בחלקו העליון של הגיא המרכזי או מעט מזרחה יותר (הקר14-10:1937: סימונס 337:1952: אבי יונה: 168-167:1956: מזר 827:1958). ראייה זו מקובלת אף עלינו, והזיהוי של תעלת הבריכה העליונה במנהרה שחשף וורן, תואמת היטב את השיקולים שביססו גישה זו בקרב החוקרים.לכל אלה שניסו לזהות את הבריכה העליונה ומסילת שדה כובס בצפונה של העיר לא היו כל נתונים ארכיאולוגיים וכל שיקוליהם היו מבוססים על הכתובים בלבד.
נראה לנו, לפיכך, שיש לאתר את הבריכה העליונה בחלקו העליון של הגיא המרכזי, בתחומי הרובע המוסלמי של ימינו, את תעלת הבריכה העליונה יש לזהות עם המנהרה הארוכה והמרשימה, המוליכה דרך כל הרובע המוסלמי לכיוון הר הבית; את מסילת שדה כובס יש לאתר באזור מוצאה וראשיתה של המנהרה (“קצה התעלה”) בשטח שמצפון לחומת העיר העתיקה של ימינו.

סיכום ומסקנות

למקורות המים של ירושלים הקדומה יש להוסיף, לדעתנו, את נחל קדרון שבימי קדם, זרמו בו מים רוב ימות השנה. לאורך הנחל, ששינה לחלוטין את נופיו בימינו, היו כנראה גם נביעות נוספות מלבד מעין הגיחון, שאולי אף נרמזות במקור המקראי המזכיר את ה”עיינות אשר מחוץ לעיר” (דבה”ב לב, ג).

מפעלי המים שהזרימו את מי מעין הגיחון דרומה היו ידועים ומוכרים בימי הבית השני ואף לאחר מכן. יש לכך עדויות ארכיאולוגיות, כמו הקמרונות ההרודיאניים שבכניסה למערכת פיר וורן ובירידה למעיין הגיחון. התעלות והמנהרות התת קרקעיות זוהו בחלקן כתעלות או מחילות להולכת הטומאה לנחל קדרון, ובשם זה הן נזכרות בתוספתא.

אין כל וודאות שיש קשר בין ה’צינור’ ובין מפעלי המים הקדומים של העיר. ההשערה של כיבוש ירושלים על ידי דוד באמצעות חדירה אל העיר דרך אחד ממפעלי המים הקדומים, אינה סבירה, הן מן הבדיקה הלשונית של המקור המקראי והן לאור הנתונים הארכיאולוגיים.

דומה שתעלה II, שזמנה הוא מתקופת הברונזה התיכונה, ראויה להיות מזוהה עם “הנחל השוטף בתוך הארץ” הנזכר בספר דברי הימים ב, ונראה שעד ימי חזקיהו אכן זרמו בתעלה זו מים והכירו אותה היטב בימי הבית הראשון.
‘השילוח’ הוא כינויו של אחד ממפעלי המים של ירושלים (ישעיהו ח, ו-ז). תאור אשור בספר יחזקאל (לא ד-ה) המזכיר שילוח תעלות ו”מים רבים בשלחו”, הוא מקור נוסף שעשוי היה לקבל השראתו ממפעלי המים של ירושלים הקדומה, ועד כה החוקרים לא נתנו דעתם עליו.

הרחבנו את היריעה הגיאוגרפית וזיהינו את תעלת הבריכה העליונה הנזכרת כמה פעמים במקרא, עם מנהרה חצובה ארוכה המצויה תחת הרובע המוסלמי של העיר העתיקה.

מנהרה זו שנתגלתה במאה ה-19 ידועה עתה רק בקטע קטן שלה המשולב במנהרות הכותל המערבי. נראה שמפעל מים זה אסף מי נגר עילי מן האזורים שבחלקו העליון של הגיא המרכזי ומן הגבעות שמצפון לחומות העיר העתיקה של ימינו. מפעל מים זה הזין מחד, בריכה שהיתה בגיא המרכזי, ומאידך, בהמשכו הוא סיפק מים לקריית הממשל של ימי הבית הראשון, שהיתה בהר-הבית. מפעל מים זה, שרובו אינו מוכר היום, ראוי להתייחסותם של החוקרים, שהתעלמו ממנו עד היום. נראה שמפעל מים חצוב זה משלים במשהו את הפער בידיעותינו, שכן עד עתה לא התייחס מחקר ירושלים הקדומה לאספקת המים של הר-הבית והגבעה המערבית.
תיארוכו של מפעל מים נוסף בירושלים לימי הבית הראשון מעצים עוד יותר את הרושם העז של המפעלים מאותה תקופה בירושלים, המצטיינים בתכנון ובביצוע שלהם.

ביבליוגרפיה

 אבי-יונה 1956

 מ. אבי-יונה, ‘הטופוגרפיה של ירושלים בימי המלוכה’, בתוך: מ. אבי-יונה (עורך), ספר ירושלים, ירושלים ותל-אביב, עמ’ .168-156

 אוסישקין 1979

D. Ussishkin, ‘The “Camp of the Assyrians” in Jerusalem’, IEJ 29, pp. 137-142.

 בהט 1989

ד. בהט, ‘תעלת הבריכה העליונה ומקומה’, ארץ ישראל כ (ספר יגאל ידין), עמ’ .255-253

 בהט 2000

D. Bahat, ‘The Western Wall Tunnels’, in: H. Geva (ed.), Ancient Jerusalem Revealed, Jerusalem, pp. 177-190.

 בהט 2003

ד. בהט, מנהרות הכותל המערבי, ירושלים.

 ברקאי 1985

 ג. ברקאי, צפונה ומערבה של ירושלים בסוף תקופת הברזל, עבודת דוקטור, אוניברסיטת תל- אביב.

 ברקאי 1997

 ג. ברקאי, ‘שלושה קברים מתקופת הבית הראשון מצפון לשער שכם וזמנו של החפיר הצפוני של ירושלים’, קתדרה 83 , עמ’ .26-7

 ברקאי 2006

 ג. ברקאי, ‘עיר דוד  -מילון מושגים’, בתוך: א. מירון )עורך(, מחקרי עיר דוד וירושלים הקדומה  ,1 ירושלים, עמ’ .19-7

 דאלמן 1930

G. Dalman, Jerusalem und sein Gelände, Gütersloh.

מארי אלין דה ציון 1955

M. Aline de Sion, La fortresse Antonia à Jérusalem et la question de Prétoire, Paris.

 דורסי 1981

D. A. Dorsey, The Roads and Highways of Israel During the Iron Age, (Doctoral Dissertation, the Dropsie University), Philadelphia.

 הקר 1937

 מ. הקר, ‘הספקת המים בירושלים בימי קדם )ב’(’, ידיעות החברה לחקירת ארץ-ישראל ה, עמ’

.14-10

 וורן 1987

צ’. וורן, ירושלים של מטה (ההדיר ר. זאבי), תל-אביב.

 וורן וקונדר 1884

Ch.Warren and C.R. Conder, The Survey of Western Palestine, (Memoirs), Jerusalem, London.

 וייל 1920

R.Weill, La Cité de David, I, Paris.

וילסון 1865

Ch.W. Wilson, Ordnance Survey of Jerusalem, London.

ונסאן 1911

H.V. (=L.H.Vincent), Underground Jerusalem, London.

 ונסאן 1954

L.H. Vincent, Jérusalem de l’ancien Testament, I, Paris.

 מזר 1958

 ב. מזר, ‘ירושלים’, אנציקלופדיה מקראית ג, עמ’ .837-791

 מזר 2000

 ע. מזר, ‘הספקת המים ומפעלי המים בימי בית ראשון’, בתוך: ש. אחיטוב וע. מזר )עורכים(, ספר ירושלים, תקופת המקרא, ירושלים, עמ’ .232-195

 סימונס 1952

J. Simons, Jerusalem in the Old Testament, Leiden.

.סמית 1907

G.A. Smith, Jerusalem,The Topography,Economics and History from the Earliest Times to

A.D. 70, I-II, London (Reprint, Jerusalem 1975).

 פייר ורוסה 1981

M.J. Pierre, J.M. Rousיe, ‘Saint Marie de la Probatique יtat יt orientation des recherches’, Proche- orient cherיtien 31, pp. 23-42.

 פריטצ’ארד 1961

J.B. Pritchard, The Water System of Gibeon (Museum Monographs), Philadelphia.

 שילר וביגר 1988

 א. שילר וג. ביגר (עורכים) אריאל .58-57

 מקורות האיורים

תמונת שער – מקס ריצ’רדסון

איור 1 – מקס ריצ’רדסון

איור 2 – מקס ריצ’רדסון

איור 3 – וורן וקונדר 1884 : מול עמ’ 264

איור 4 – שילר וביגר 138 :1988

איור 5 – מקס ריצ’רדסון , באדיבות הקרן למורשת הכותל המערבי

איור 6 – מקס ריצ’רדסון , באדיבות הקרן למורשת הכותל המערבי