ירושלים בתקופת אל עמארנה

שמואל אחיטוב

המחלקה למקרא, ארכיאולוגיה ומזרח קדום

אוניברסיטת בן גוריון

 א

תקופת אל–עַמַארנהַ¹ היא פרק מיוחד בתולדות המזרח הקדום בימי הממלכה החדשה של מצרים. מבחינה ארכיאולוגית היא מקבילה לתקופת הברונזה המאוחרת ב1 בארץ–ישראל. כמובן שאי–אפשר לתחום גבולות לתקופות היסטוריות, אבל בכל זאת אנחנו עושים כן לנוחיותנו, אלא שעלינו לזכור שהגבולות גמישים ועבירים. וכך, 'תקופת אל–עמַַארנה'ַ הוא למעשה שם מלאכותי שהורחב מהתקופה הקצרה שבה עבר השלטון המצרי לבירה חדשה במצרים התיכונה, לאַחֶת–אַתון היא אל–עמַַארנה,ַ באמצע הדרך בין מוף (היום בשוליה הדרומיים של קהיר) לנוא–אמון (היום לוקסור). זה הוא שם מלאכותי לתקופת מלכותם של אַמֶנחתֶֹפּ השלישי 01353–1391 לפסה"נ ואַמֶנחֹתֶפּ הרביעי (אַח'נאַ תוֹן; 1337–1353 לפסה"נ) מלכי מצרים בני השושלת השמונה–עשרה. אחד המאפיינים העיקריים של התקופה הוא ריבוי המקורות המאירים אותה, וזה הודות לשרידי הארכיון של משרד החוץ המצרי שנתגלו באקראי בתל של אל–עַמַארנה.ַ

מה יש בו, בארכיון זה? הארכיון כולל שרידים של תכתובת ענפה בין החצר המצרית למלכי המזרח הקדום: בבל ואשור, ממלכת מיתַני בצפון מסופוטמיה ודרום–מזרח אנטוֹליה, ממלכת החתים במרכז אנטוליה, ממלכת אַרזוַ ה ַ שבמערב אנטוליה, ו אַלַשִׁיהַ שבקפריסין. אבל לענייננו חשובה יותר חליפת המכתבים בין החצר המצרית לשליטים של ערי הממלכה בכנען רבתי. מכתבים אלה, שרובם נכתבו אכדית, השפה הבינלאומית של התקופה, על לוחות חומר לא–שרוף, מגלים לנו את תמונת הפרובינציה המצרית כנען ויחסי הכוחות בין מלכי הערים, על הבריתות שביניהם, המופרות לפי הצורך; את יחסיהם מצד אחד לריבון המצרי, ומצד שני לממלכות היריבות למצרים.

התמונה העולה מהתכתובת כמובן שאינה שלמה שכן מה שיש לפנינו הוא שרידים של הארכיון (סך הכל 350 מכתבים וקטעי מכתבים, ועוד 32 תעודות ספרותיות ודידקטיות), ולא הארכיון השלם. ממילא גם אם היה לנו ארכיון מלא הוא אינו יכול לצייר תמונה שלמה, רק לתאר חלק מהתמונה. חלק מהארכיון, חלקו הפעיל, נלקח בוודאי לנוא–אמון כאשר אַחֶת–אתון (אל–עַמַארנה). נעזבה, מעט יותר מעשור לאחר הקמתה, וחצר המלוכה שבה לבירה הישנה. מה שנותר באַחֶת–אתון הוא הארכיון 'המת', התעודות שכבר לא היה בהן צורך. אבל לא כל הארכיון 'המת' הגיע לידנו. איננו יודעים כמה תעודות התפוררו ואבדו עוד לפני שהתגלו. תעודות אחרות אבדו בטלטולי הדרך מאל–עמארנה ללוקסור, ומשם לקהיר.

על כל פנים עלינו להודות למזל הטוב של גילוי הארכיון שכן בלעדיו לא היינו יודעים כמעט ולא כלום על המערכת הבינלאומית של התקופה, לא כל שכן על ארץ–ישראל ועל ירושלים שעליה נדבר כאן. כמה מכתבים מהארכיון נשלחו למצרים מירושלים, ועוד כמה מכתבים נוגעים אליה במישרין או בעקיפין. לולי נתגלה הארכיון כלל לא היינו יודעים על קיומה של ירושלים בתקופת אל–עַַמארנַה או בתקופת הברונזה המאוחרת בכלל. מבחינה ארכיאולוגית ירושלים של תקופה זו היא עיר רפאים. כמעט ואין שום שרידים מירושלים של תקופת הברונזה המאוחרת, זולת מעט "חרוסת", קצת שברי חרסים. לוּ היינו צריכים לסמוך על הארכיאולוגיה בִשׁחזור תמונת כנען של תקופת אל–עַַמארנַה לא היינו יודעים דבר על המאבקים הפנימיים בין שליטיה ועל שלל הבריתות והאינטריגות שלהם בינם לבין עצמם, ובינם לבין הממלכות השכנות, ועל יחסיהם עם חצר הריבון והפקידות המצרית.
ברור לנו ולכל בר–דעת שירושלים היתה "עיר ממלכה" בתקופת אל–עַַמארנַה. עיר שניהלה קשרים ישירים עם החצר המצרית והיתה מעורבת בפוליטיקה של כנען. היכן היא אפוא העדות הארכיאולוגית על ירושלים של תקופת אל–עַַמארנַה? – אין לי, ואין לי כאן דעה עצמאית, אלא לשער שהעיר של תקופת אל–עַַמארנַה שהיתה בנויה על סלעי שלוחת "עיר

איור 1: עיר דוד, חפירות 'בית המעיין' על המדרון המזרחי. משמאל – שוליו הדרומיים של המעבר המבוצר מתקופת הברונזה התיכונה ב2. בחלקו התחתון של המדרון (מתחת לפיגומי המתכת) ניתן להבחין ביסודות מגדל המעיין מתקופה זו.

דויד" שבשוליה אנו יושבים הערב, נפגעה ביותר כשעל אותם סלעים עצמם הוקמה הערים של התקופות הבאות עד לתקופת בית–שני. שרידיה נסחפו או הושלכו אל המדרונות המקיפים את שלוחת ההר ושם נקברו תחת שכבות סחף מאוחרות יותר. אולי אף טולטלו למקומות אחרים כחומרי מילוי ופילוס. החומות והביצורים של העיר של תקופת הברונזה, ובכלל זה תקופת אל–עַַמארנַה, אפשר שאין להכירם משום שהם התבססו על החומות האיתנות והביצורים של תקופת הברונזה התיכונה ב2 (1550–1750 ;MB IIB לפסה"נ בקירוב). קטעים מחומות ירושלים של תקופת הברונזה התיכונה ב2  נתגלו בחפירות של קניון ושילה במדרון המזרחי של שלוחת עיר דויד.

הודות לחפירותיהם של רוני רייך ואלי שוקרון אנו מכירים את הביצורים האיתנים של איזור המעיין מתקופת הברונזה התיכונה ב (אולי מחלקה המאוחר יותר). יש להניח שביצורים אלה

 

איור 2:מכתב של עַבּדִֶח'ַבּה מלך ירושלים לפרעה אמנחתפ ד' (אח'נאתון) [א"ע 287].

 

שימשו גם את העיר של תקופת הברונזה המאוחרת. מבחינה זאת ניתן להשוות את המצב בירושלים למצב במגידו. גם במגידו לא נתגלתה חומת העיר של תקופת פרעה תחוּתימס השלישי, למרות שבתיאור כיבושה של מגידו מסופר כיצד תושבי העיר העלו העירה את המלכים הכנעניים המובסים כשהם מושכים אותם בבגדיהם מעל החומה.
ב

עתה, משנתברר לנו שהארכיאולוגיה לא תושיענו נפנה אל התעודות: בתיק של עַבּדִ–ֶח'ַבּה מלך ירושלים 11 תעודות: מס' 366 ,291-285 ,280-279 ,271. שישה או שבעה מכתבים שלח עַבּדִ–ֶח'ַבּה לפרעה, כולם כנראה לאמנחתפ הרביעי. אלה הם מכתבים 291-285 (גם מכתב מס' 291  השבור ביותר עד שאי אפשר להעלות ממנו דבר, הוא מכתב של עַבּדִ–ֶח'ַבּה כפי שעלה מהבדיקה הפֶּטרוֹגרַפית שלו). מכתב מס' 280 נכתב על ידי ֻשׁוַרדַַתה לפרעה, ובו תלונה על עַבּדִ–ֶח'ַבּה. לפי העניין גם מכתבים 279 ו- 366 שנכתבו על ידי ֻשׁוַרדַַתה, ומכתב  מס' 271 שנכתב על ידי ִמלכִִּאלוּ מלך גזר, העוסקים בפרשת עַבּדִ–ֶח'ַבּה ויחסיו עם שכניו, שייכים לתיק זה. (2)

נראה שכרונולוגית המכתב הראשון בתיק מכתבי ירושלים אינו מכתב של עַבּדִ–ֶח'ַבּה עצמו אלא של ֻשׁוַרדַַתה (א"ע 366). באף אחד ממכתביו של ֻשׁוַרדַַתה לא נזכרת עירו. ההשערה המקובלת היום על כל החוקרים היא כי ֻשׁוַרדַַתה היה מושל גת, וזה על סמך מכתב מס' 290,  מכתב של עַבּדִ–ֶח'ַבּה לפרעה שבו הוא מאשים את ִמלכִִּאלוּ מלך גזר ואת ֻשׁוַרדַַתה: "ראה המעשה אשר עשו ִמלכִִּאלוּ וֻשׁוַרדַַתה… הם הכינו את צבאות גזר, גת וקעילה. לכדו את העיר רֻֻבֶּתה… המעשה נגד הארץ היה בפקודת ִמלכִּ[ִאלוּ וב]פקודת [ֻשׁוַרדַ]ַתה [יחד ע]ם ג[ת]". מאחר שבשני מכתבים אחרים של ֻשׁוַרדַַתה (א"ע 279-280)  מוזכרת קעילה כעיר שערקה ממנו אל עַבּדִ–ֶח'ַבּה, הרי שאין מועמדת אחרת להיות עירו של ֻשׁוַרדַַתה כי אם גת, קעילה אכן נמצאת בין גת לירושלים וגזר. בדיקות פֶּטרוֹגרפיות של מכתבי ֻשׁוַרדַַתה מלמדות כי חומר המכתבים מתאים לשפלה הנמוכה, ומבחינה זו הוא מתאים לתל ַצפית (3),שהיום אין חולק על זיהויה בגת (4).

לפי מכתב מס' 366  ֻשׁוַרדַַתה ועַבּדִ–ֶח'ַבּה הינם בני ברית הנלחמים שכם אחד נגד אויב שאיננו יודעים לזהותו. וכך כתב במכתבו: "יֵדע נא המלך אדוני שהרגתי את (איש) העַפִּרוּ אשר התקומם נגד הארצות שנתן האל של המלך אדוני בידי, ואני הרגתיו. ואמנם יֵדע נא המלך אדוני, שהם עזבוני – כל אחי – ואנוכי הוא, ועַבּדִ–ֶח'ַבּה לוחמים בעַפִּרוּ." הכינוי עַפִּרוּ, או ַח'ִבּרוּ, מציין שכבה חברתית. אין לו קשר לשוני או אחר עם המונח האתני עברי. הוא נפוץ בכל רחבי המזרח הקדום מממלכת החתים בלב אנטוליה ועד מצרים, בכל האלף השני לפסה"נ, ולאנשים הנקראים בכינוי זה שמות פרטיים שונים בהתאם למקומות מושבותיהם. הם יכולים להיות גרים או תושבים, פועלים או שכירים, כולל שכירי צבא, וגם כנופיות של ריקים, חסרי רכוש החיים בשולי החברה כגדודיהם של יפתח ודויד. בחלק ממכתבי אל–עמארנה הכינוי עַפִּרוּ הוא סתם כינוי גנאי לאויב, גם אם איננו נמנה על שכבת העַפִּרוּ, והוא אחד מהמלכים היריבים. במכתב הנוכחי ֻשׁוַרדַַתה משתמש בכינוי עַפִּרוּ לאדם מסוים שהוא מתאר אותו כמורד "אשר התקומם נגד הארצות שנתן האל של המלך אדוני בידי", וגם לכלל האויבים המשותפים שלו ושל עַבּדִ–ֶח'ַבּה. מדבריו: "יֵדע נא המלך אדוני, שהם עזבוני – כל אחי – ואנוכי הוא, ועַבּדִ–ֶח'ַבּה לוחמים בעַפִּרוּ." עולה שחל פילוג בקואליציה של ֻשׁוַרדַַתה ועַבּדִ–ֶח'ַבּה. כל 'אחיו', היינו המלכים שווי המעמד של ֻשׁוַרדַַתה עזבוהו, ורק עַבּדִ–ֶח'ַבּה נותר עמו להילחם בעַפִּרוּ. מי הם העַפִּרוּ המסוימים שבהם הם נלחמים איננו יודעים, לא אתפלא אם גם ה'אחים' שעזבוהו נכללים בתוכם. המשך המכתב חושף אולי את זהותם של האחים או חלקם: "וֻסרַַתה מושל עכו וִאנַתרַֻתה מושל אכשף, שניהם מיהרו לעזור לי בחמישים מרכבות – ועתה הם עוינים אותי". נראה שהוא מבקש לומר שבעבר, אולי בעבר הקרוב, מלכי עכו ואכשף עזרוהו, אבל עתה הם עזבוהו והיו לו לאויב. אולי הם האחים שעליהם הוא מתלונן.
הדבר המעניין במיוחד הוא ההיקף הגיאוגרפי של הקשרים המדיניים של ֻשׁוַרדַַתה ועַבּדִ–ֶח'ַבּה. אין המדובר רק באיזור המצומצם של המשולש גת, ירושלים וגזר, הוא מקיף גם את עמקי הצפון עכו ואכשף (תל כיסאן בעמק עכו). המדובר כנראה במאבקם של עַבּדִ–ֶח'ַבּה וֻשׁוַרדַַתה בלַַבּאיוּ משכם שבשלב מסוים ֻסרַַתה היה נגדו ואחר–כך הפך את עורו. לפי מכתב של ִבּרִדִיַה מושל מגידו (א"ע 245) הוא ו"ֶאחיו" נצטוו לתפוס את לַַבּאיוּ ולשלוח אותו חי למצרים, כנראה לעמוד לפני פרעה לבירור. לַַבּאיוּ אכן נתפס והיה בידי ִבּרִדִיַה במגידו, משם היה אמור להישלח לעכו לרדת למצרים באניה, כדברי בִּרִדִיַה: "אבל ֻסרַַתה לקח את לַַבּאיוּ ממגידו ואמר לי: 'באניה אשלח אותו למלך'. אלא שלַַבּאיוּ שיחד את ֻסרַַתה וזה שיחרר אותו לביתו: "ואכן ֻסרַַתה לקח אותו ושיחרר אותו מחנתון לביתו. וֻסרַַתה לקח את כסף פדיונו מידו… וכך ֻסרַַתה שחרר את לַַבּאיוּ, וֻסרַַתה שחרר את ַבּעלֻ–ֶמֶהר (מושל גת פַּדַלַה) לביתם". הסוף היה שלַַבּאיוּ לא הגיע לביתו ונהרג בדרך. כנראה היתה כאן איזו שהיא קנוניה. בִּרִדִיַה כנראה לא רצה שלַַבּאיוּ יגיע למצרים.
נשוב למכתבו של ֻשׁוַרדַַתה. המכתב מסיים בבקשה מהמלך לשלוח את יַנַח'מוּ: "יישר נא בעיני המלך אדוני. וישלח נא את יַנַח'מוּ, ולוּ נילחם, וכך אכן תשיב את ארצות המלך אדוני עד קצה גבוליהן". יַנַח'מוּ היה פקיד גבוה, נציב פרעה בכנען, כנראה היה בעל מעמד וסמכויות רבות משל פקידים מצריים אחרים. על כך אפשר ללמוד מהתערבותו בעניינים רבים בכנען. המקורות שבידנו אינם מוסרים את דרגותיהם של הפקידים. הכותבים והמכותבים ידעו יפה במי הם מדברים, ומה מעמדם של הפקידים השונים. לפי שמו יַנַח'מוּ, היינו ינעם, היה ממוצא שמי. נראה שמצבם של ֻשׁוַרדַַתה ועַבּדִ–ֶח'ַבּה אכן היה קשה. הם התקשו לעמוד לבד מול קואליציה חזקה שנתכוננה נגדם, נזקקו לעזרת מצרים, וביקשו לשלוח את הנציב המצרי להתערב לטובתם.
מסתבר שתשובתם נענתה חלקית. יַנַח'מוּ עצמו לא הגיע, הוא הסתפק במשלוח צבא: "[ל]כן [יַנַח']מוּ שלח כו[ח צבאי, אך הוא לא י]צא". אלא שהדבר לא סיפק את בקשתו של עַבּדִ–ֶח'ַבּה (א"ע 285).  אלא שהמכתב סתום למדי. עַבּדִ–ֶח'ַבּה עוסק בו בענייניו שלו: הוא מתלונן על ששליח ששלח למצרים מעוכב שם: "מדוע המ[לך אדוני] אינו שולח את שליחי?". במכתב גם תלונה לא ברורה על חיל המצב שהיה מוצב בעירו. לעומת זאת עַבּדִ–ֶח'ַבּה מבקש שהמלך ישלח צבא סדיר מצרי, ו"[אם] אין צבא סדיר, ישלח נא המלך נציב אשר יביא את [מושלי–] הערים", כנראה יביאם למצרים.
מכל מקום ֻשׁוַרדַַתה אינו נזכר במכתב. האם כבר נתפרקה החבילה בין ֻשׁוַרדַַתה ועַבּדִ–ֶח'ַבּה? נראה שכן הוא. עתה כשכנים שכבר אינם צריכים לעשות יד אחת נגד אויב משותף הגיע הזמן לשוב לסכסוכי שכנים רגילים. אלה מתגלים במכתבים הבאים של ֻשׁוַרדַַתה ועַבּדִ–ֶח'ַבּה.
ג

הסכסוך התורן היה על הבעלות על קעילה, רֻֻבֶּתה ובית חורון(? ראו להלן). סכסוך זה עומד מתלונן ֻשׁוַרדַַתה: "ידע נא המלך אדוני כי [ח]רבה במרכזם של כמה מכתבים. במכתב מס' 279  מתלונן ֻשׁוַרדַַתה: "ידע נא המלך אדוני כי [ח]רבה ארץ המלך [אדונ]י בש[ל] עריקת [אנ]שי קעילה אל הבוגדים". הוא אינו כותב מי הם הבוגדים שאליהם ערקו הקעילתים? – תשובה על כך נקבל במכתב 280 שבו ֻשׁוַרדַַתה מודיע לפרעה: "המלך אדוני שלחני להילחם בקעילה, נלחמתי ועתה שלום לי. עירי הושבה אלי". אם נדייק בדברי ֻשׁוַרדַַתה "המלך אדוני שלחני להילחם בקעילה", הרי שגם אם ֻשׁוַרדַַתה לא נשלח על ידי פרעה להילחם בקעילה לפחות קיבל היתר לעשות כן, ואולי גם קיבל סיוע צבאי מצרי (ראו בהמשך). ֻשׁוַרדַַתה אינו מסתפק בדיווח זה, הוא חוזר לדברים שקרו לפני שהשיב לרשותו את קעילה: "מדוע כתב עַבּדִ–ֶח'ַבּה לאנשי קעילה: 'קחו כסף ולכו אחרי', וידע נא המלך אדוני כי לקח עַבּדִ–ֶח'ַבּה את עירי ממני". מכאן שלעַבּדִ–ֶח'ַבּה הוא קורא "בוגדים", למה "בוגדים" ולא "בוגד" בלשון יחיד, נראה שהיו לעַבּדִ–ֶח'ַבּה שותפים, אבל לא נדע מי הם.

במכתבו (א"ע 279)  ביקש ֻשׁוַרדַַתה מפרעה לשלוח צבא מצרי: "ישל[ח] נא המלך צבא סדיר, ולו יקשי[ב] המלך למוש[לי עריו] ואנו נתנגד להם ונרחיק מארץ המלך אדוני את הבוגדים". מהבקשה לשלוח צבא מצרי סדיר ניתן ללמוד כי ֻשׁוַרדַַתה לא הרגיש שיש בכוחו לעמוד לבד נגד עַבּדִ–ֶח'ַבּה. וכנראה אכן התערב הצבא המצרי הסדיר בסכסוך שבין ֻשׁוַרדַַתה ועַבּדִ–ֶח'ַבּה (ראו בהמשך). אם הצבא המצרי נשלח ממצרים לבקשת ֻשׁוַרדַַתה, או שהיתה זו יוזמת הנציב המצרי איננו יודעים. מכל מקום קעילה אבדה לירושלים ונפלה, מרצון או שלא מרצון, לידי ֻשׁוַרדַַתה.
מכתב זה מעמיד את המאורע במסגרת כרונולוגית שכן ֻשׁוַרדַַתה כותב: "ועוד: לַַבּאיוּ מת, זה אשר נהג לכבוש את ערינו. אבל עתה עַבּדִ–ֶח'ַבּה הוא לַַבּאיוּ [א]חר, והוא כובש את ערינו". מבחינה כרונולוגית מכתב זה מאוחר אפוא למכתב מס' 245 המוזכר לעיל, שבו למדנו את מותו של לַַבּאיוּ.

המאבק על השליטה בקעילה עולה מחדש, ובמפורש, במכתב 287.  ממנו עולה כנראה כי הצבא המצרי הסדיר התערב לטבת ֻשׁוַרדַַתה במריבה על קעילה: "הביאו אלי [צבא סדיר] לתוך [קעילה] (להילחם) בי… הכניסו אל קעילה". השערה זו תלויה בהשלמות מסתברות של הטקסט (אבל הן אינן וודאיות).
לפי המשכו של מכתב זה עמדה נגד עַבּדִ–ֶח'ַבּה קואליציה עוינת: "יֵדע נא המלך: כל הארצות חיות בשלום (זו עם זו) אך נגדי (הן עושות) מלחמה… ארץ גזר, ארץ אשקלון ול[כיש] נתנו להם מזון, שמן ואת כל מחסורם". מי הם אותם "להם"? – כנראה אויביו של עַבּדִ–ֶח'ַבּה, ואכן במהרה עַבּדִ–ֶח'ַבּה יזכיר את מלך גזר כאויבו. גזר לא בלבד שעזרה לאויביו של עַבּדִ–ֶח'ַבּה אלא שמהרה תהיה, או כבר היתה, לאויבת גלויה של עַבּדִ–ֶח'ַבּה מלך ירושלים.
כותב עַבּדִ–ֶח'ַבּה לפרעה אמנחתפ ד' (אחנאתון): "ראה ִמלכִִּאלו אינו מתרחק מבני 289במכתב לַַבּאיוּ ומבני ַארזַיַה. רצונם להשיג את ארץ המלך לעצמם". בני לַַבּאיוּ המשיכו במדיניות של אביהם לאחר מותו; על ַארזַיַה ובניו איננו יודעים דבר. עַבּדִ–ֶח'ַבּה מאשים אותם שהם רוצים לכבוש לעצמם את "ארץ המלך", כוונתו כנראה לירושלים, שהרי בהמשך המכתב הוא כותב: "ועתה באשר לירושלים, אם ארץ זו שייכת למלך מדוע <אין> הוא דואג לה כמו לעזה"? והנה מתברר לנו שעיר נוספת אבדה לעַבּדִ–ֶח'ַבּה והיא רֻֻבֶּתה: "ראה. זה אשר עשו ִמלכִִּאלוּ וַתגוּ: הם לקחו את רֻֻבֶּתה… ִמלכִִּאלוּ כתב אל ַתגוּ ואל בני <לַַבּאיוּ>: 'ֶהיו שניכם מגן. העניקו לאנשי קעילה את כל מבוקשם ונבודד את ירושלים'". ִמלכִִּאלוּ המדובר הוא מלך גזר, וַתגוּ הוא מלך גת–כרמל. שניהם מתוארים כמי שעוזרים לאנשי קעילה ומתנכלים לירושלים.

מבט אחר על מי שלקחו מידי עַבּדִ–ֶח'ַבּה את קעילה מספק מכתב מס' 290 ובו הוא כותב: "ראה את המעשה אשר עשו ִמלכִִּאלוּ וֻשׁוַרדַַתה לארץ המלך אדוני: הם ערכו את צבאות גזר, גת וקעילה (ו)לכדו את העיר רֻֻבֶּתה. ערקה ארץ המלך לעַפִּרוּ". אמנם כאן ַתגוּ אינו מוזכר, אך בהמשך המכתב תוזכר עירו, כלומר הוא, כאחראית לעריקתה של עיר אחרת מרשותו של עַבּדִ–ֶח'ַבּה.
מהמשך המכתב מתברר שמתנגדיו של עַבּדִ–ֶח'ַבּה המשיכו לנגוס בנחלתו: "ועתה יתר על כן, העיר של ארץ ירושלים (אשר) שמה בית חורון(?) ערקה בעקבות אנשי קעילה. ישמע המלך לעַבּדִ–ֶח'ַבּה עבדך וישלח נא צבא סדיר, כדי שישיבו למלך את ארץ המלך. אולם אם לא יהיה צבא סדיר תערוק ארץ המלך לעַפִּרוּ. המעשה נגד הארץ היה בפקודת ִמלכִִּא[לוּ] ובפקודת [ֻשׁוַרדַ]ַתה [יחד ע]ם [ג]ת. וידאג נא המלך לארצו".

אין הסכמה בין החוקרים על זהותה של העיר הנוספת שערקה מירושלים. שמה נכתב BIT NIN.URTA , היינו בית נִנֻרַתה. מקובלת עלי הצעתם המסתברת (למרות שאינה נעדרת קשיים) של קלאי ותדמור (5) שהשומרוגרם NIN.URTA  מתכוון לשם של אלוהות כנענית מקבילה, לאל חורון שבדומה לנִנֻרַתה גם הוא היה אל לוחם. דבר זה נזכור לכשנגיע לדבר בתחומה של ארץ ירושלים.

עַבּדִ–ֶח'ַבּה אינו מסתפק במה שנוגע לעירו וסביבתה אלא עוסק גם במה שמתרחש הרחק ממנה, שכן גם זה נוגע לעירו. כך כתב באותו מכתב עצמו (א"ע 289): "ראה ארץ גת–כרמל שייכת לַתגוּ, ואנשי גת הינם חיל מצב בבית שאן. האם ננהג כמו לַַבּאיוּ? הם נתנו את ארץ שכם לעַפִּרוּ!" לַַבּאיוּ משכם הרי היה יריב מר לעַבּדִ–ֶח'ַבּה. לפנינו מבשר ראשון של היריבות בין שכם וירושלים, יריבות שיהיה לה המשך לאורך ההיסטוריה.
כיצד נראו הדברים מהצד השני, מצד אויביו של עַבּדִ–ֶח'ַבּה? גם הם לא שתקו, הם לא השאירו את הזירה ליריבם אלא פנו לפרעה, והשמיצו את יריבם. וכך כתב ִמלכִִּאלוּ (א"ע 271): "יֵדע נא המלך אדוני כי עזה העוינות נגדי ונגד ֻשׁוַרדַַתה. לפיכך יציל נא המלך אדוני את ארצו מיד העַפִּרוּ. וָלא ישלח נא המלך אדוני מרכבות להביאנו לבל יהרגונו עבדינו. יתר על כן יחקור נא המלך אדוני את יַנַח'מוּ עבדו על אשר נעשה ב[א]רצו". כאן יש לשאול אם יש כאן אזעקת שוא, או קריאת מצוקה של ממש. האם יכול להיות שעַבּדִ–ֶח'ַבּה השיב מלחמה שערה והביאם במצוקה, והוא ה"עַפִּרוּ" שעליו הם מדברים? האם המשפט "לבל יהרגונו עבדינו" מעיד על תסיסה של האוכלוסיה נגד מושליהם? למרות שמצב ידיעותינו אינו מאפשר לנו לענות על השאלות, נראה לי שהמכתב מבטא מצוקה אמיתית.
אפשר שגם מכתבים 274–273  שייכים לפרשת המאבקים בין עַבּדִ–ֶח'ַבּה ושכניו. במכתב 273  כותבת מי שרוב חוקרי תעודות אל–עמארנה קוראים את שמה "בעלת האריות" (שמה כתוב בשומרוגרמות, כיצד בוטא שמה לא נודע): "יֵדע נא המלך אדוני על ארצו. וי[דע–]נא ה[מ]לך אדוני כי העַפִּרוּ כתבו לאילון וצרעה, ושני בני ִמלכִִּאלוּ כמעט הוכו למוות". במכתב 274 היא מבקשת: "יציל–נא המלך אדוני את ארצו מיד העַפִּרוּ לבל תֹּאַבד", ומודיעה: "ַצפַֻּמה נתפ<ס>ה". אפשר שיש לבקש את ַצפַֻּמה באיזור גזר (6). אבל מי היתה הכותבת. ומה זיקתה לַצפַֻּמה ולגזר ניתן רק לנחש.(7)

כנגד זה, במכתב 288, שהוא המאוחר ביותר בתיק מכתבי ירושלים, עַבּדִ–ֶח'ַבּה מתלונן על בידודו: "לו יִָמלֵך המלך בדעתו באשר לארצו. אבודה ארץ המלך כולה. איבה נגדי מארצות שׂעיר ועד גת כרמל. שלום לכל מושלי הערים – ואילו נגדי מלחמה. נעשיתי כעַפִּרוּ… כי איבה נגדי. אני יושב כספינה בלב ים… אך עתה העַפִּרוּ לוקחים את ערי המלך. אף לא מושל עיר אחד נותר (נאמן) למלך אדוני. כולן אבדו! ראה ֻתרַבּצוּ נהרג בשער ִסלוּ, והמלך שתק. ראה זִמרֶדַה מלכיש היכוהו העבדים (אשר) הצטרפו לעפרו. יַפִּתח–ַהדַּה נרצח בשער של ִסלו, והמלך שתק. [מדוע] המלך לא חקר אות[ם]?" והוא ממשיך בבקשה לשלוח צבא סדיר "[כי] אם אין צבא סדיר (עוד) בשנה הזאת, אבודות כל ארצות המלך אדוני." איננו יודעים מי היו ֻתרַבּצוּ ויַפִּתח–ַהדַּה שנרצחו בשערי ִסלו, המפתח נמצא אולי נמצא במכתב מס' 335.

א"ע 335 נכתב על ידי פלוני בשם עַבּדִ–עַשַׁתרתי, ובו הוא מוסר על הירצחם של ֻתרַבּצוּ ויַפִּתח–ַהדַּה: "[ילמ]ד נא [המל]ך אדוני שאיש העַ[פִּ]רוּ היכה למוות את ֻתרַבּצוּ ויַפִּתח–ַהדַּה והתנכר ללכיש… ו[הבו]גד ל[קח] את כל ֶאחי הנאמנים ונשים. ילמד נא המלך אדוני שלכיש [עו]ינת ו ֻמארַשׁתוּ נכ[ב]שה [וירוש]לים [עו]ינת". נראה שעַבּדִ–עַשׁ ַתרתי היה אחד ממלכי הערים השכנות ללכיש שמרדה באדוניה, ולֻמארַשׁתוּ, שהיא כנראה מורשת גת. האם אפשר שעַבּדִ–עַשַׁתרתי היה מלך גת אחרי ֻשׁוַרדַַתה? איננו יודעים למי הכוונה ב"איש העַפִּרוּ" אשר "היכה למוות את ֻתרַבּצוּ ויַפִּתח–ַהדַּה והתנכר ללכיש" וגם שבה את האחים הנאמנים ונשים. סלוּ היא העיר ומצודת הגבול שבגבול מצרים והפרובינציה המצרית כנען, ליד קנטרה (8) , מכאן שזרועו של אותו עַפִּרוּ היתה ארוכה עד מאוד. עמדתה העוינת של ירושלים כלפי עַבּדִ–עַשַׁתרתי ממשיכה את מסכת היחסים העכורה עם ֻשׁוַרדַַתה וִמלכִִּאלוּ, מה שעשוי לחזק את הזיהוי של עַבּדִ–עַשַׁתרתי כמלך גת אחרי ֻשׁוַרדַַתה.

ד

מי היה עַבּדִ–ֶח'ַבּה? שמו הוא שם מעורב: הרכיב הראשון בשם הוא שמי; אבל הרכיב השני הוא שמה של האלה הראשית בפנתיאון החורי–חתי. האם זה מעיד על משהו במוצאו? עניין מיוחד בכמה מהתבטאויותיו. כך למשל הוא טוען: "ראה אנוכי אינני [מושל עיר]. חייל אנוכי ל[מלך אדוני]" (א"ע 285 ; כיוצא בזה במכתב 287 : "חייל המלך אנוכי. נכון אני למות למענך"). זו איננה נוסחת ההכנעה הרגילה שבה אחד המלכונים הכנעניים אומר שהוא עבד לפרעה. עַבּדִ–ֶח'ַבּה אומר שאיננו ַח'זַנוּ, היינו מושל–עיר, תוארם הרגיל של מלכי הערים הכנעניות ). זה תואר של חייל wcwבמסגרת האימפריאלית של הממלכה המצרית, אלא "חייל" (מצרית או מפקד זוטר, מעין רב"ט או סמל. האם היה עַבּדִ–ֶח'ַבּה בסך–הכל מפקד זוטר? איני סבור שזה היה המצב. צריך להבין את האמירה הזאת כדו–פרצופית: מצד אחד היא ביטוי של הכנעה המציב את עַבּדִ–ֶח'ַבּה בדרגה נמוכה מאוד כלפי אדוניו, אבל מצד שני היא מפקיעה אותו מהמערכת הכנענית ומציבה אותו במערכת המצרית: אני חייל נאמן של המלך, ואפילו יותר מזה. במכתב 286  כותב עַבּדִ–ֶח'ַבּה כנגד המשמיצים אותו כמורד במלך: "ראה. באשר לי. לא אבי ולא אמי הושיבוני במקום הזה. זרוע המלך החזקה הכניסה אותי לבית אבי. מדוע דווקא אני אפשע במלך אדוני?" מה שעַבּדִ–ֶח'ַבּה אומר הוא שהמלך הושיבו על כיסאו ולפיכך הוא חייב נאמנות למלך. אין כוונתו לומר שאין לו זיקה לירושלים. אבל אפשר שהוא לא היה היורש הטבעי לכיסא. מאז ימי תחותימס השלישי, אחרי דיכוי המרד הכנעני הגדול, הנהיגו מלכי מצרים מדיניות של מיקח בני ערובה מבין בני המלכים של כנען למצרים, ולחנכם שם עם בני המלך והשררה הגבוהה של מצרים. בדרך זו הטמיעו המצרים את השכבה השלטת של כנען בעולם המצרי, וגרמו להם לנאמנות מסוימת למצרים, נאמנות שחוזקה על ידי היכרות אישית וכנראה גם רגשית עם השכבה השלטת של מצרים. כאשר מלך כנעני היה נפטר לעולם היה השליט המצרי מושיב על כיסאו את אחד מבניו שהתחנכו במצרים, ולא היה זה בהכרח מי שסבר שהמלוכה הגיע לו על פי מנהגי הירושה בעירו. אפשר שגם עַבּדִ–ֶח'ַבּה היה אחד הנסיכים הכנעניים שנתחנכו במצרים, ופרעה הוא שהושיבו על כס. ואכן ראוי לתת את הלב לנימוק שמעלה עַבּדִ–ֶח'ַבּה בבקשת העזרה מהמלך: "ראה אנוכי רֵעַ המלך" (א"ע 288), אפשר שלפנינו תרגום של התואר המצרי rh nsw.

חיזוק מה להנחה שעַבּדִ–ֶח'ַבּה היה בן ערובה שהתחנך במצרים אפשר למצוא בפניות הישירות לסופר המצרי שבסופי כמה ממכתביו. במכתב 286 המכתב מסיים בפנייה ישירה לסופר המלך: "לסופר המלך אדוני. כה (אמר) עבדך: הבא נא (את דברַי) במלים יפות אל המלך אדוני". ובמכתב 287 : "לסופר המלך אדוני אמור, כה (אמר) עבדך. לרגלי(ך) נפלתי. עבדך אני. הבא מלים יפות אל המלך אדוני". כיוצא בזה גם במכתב 289 : "לסופר המלך [אדוני. כ]ה (אמר) עַבּדִ–ֶח'ַבּה עבד[ך]: הבא מלים יפות לפני המלך. עבדך אנוכי". ובמכתב 288 : "[ל]סופר המלך אדוני. [כה (אמר)] עַבּדִ–ֶח'ַבּה העבד: [לרגליך נפלתי]. הבא מלים יפות לפני [המלך]. עבדך ו[ב]נך אנוכי" ההיתה איזו שהיא היכרות מוקדמת בין עַבּדִ–ֶח'ַבּה לסופר המלך? הפניות מעידות על הדרך שבה הובאו הדברים לפני המלך: הסופר הבקיא באכדית ובמצרית היה קורא את המכתבים לפני המלך בלשונו, במצרית, ויכול היה להלביש את הכתוב בלשון יפה, או לעוותו, לטובת הפונה או לרעתו.

כבר ראינו כי עַבּדִ–ֶח'ַבּה היה מעורב ברשתות המדיניות של הבריתות הכנעניות ובתככים של שכניו הקרובים והרחוקים: שכם, גת כרמל, עכו ואכשף, גזר וגת וביניהן קעילה, לכיש וגם אשקלון שלחוף הים. מי שמקיים קשרים הדוקים עם הממשל המצרי בַאֶח'ת–אתון אינו אישיות זניחה, ולרשותו משאבים מסוימים ונחלה לא מבוטלת, כמובן בממדים של כנען.

ה

נראה שניתן לסרטט את היקפה של ממלכת ירושלים של עַבּדִ–ֶח'ַבּה: במערב היא גבלה בגזר השולטת על עמק אילון ועל הדרך העולה לירושלים. המאבק בין ירושלים וגזר היה על הערים רֻֻבֶּתה ובית חורון (לפי הזיהוי, המקובל עלי, של בית נִנֻרַתה בבית חורון). חשיבותה של בית חורון בשליטה האסטרטגית שלה על הדרך מיפו לגב ההר, לירושלים. אשר למקומה של רֻֻבֶּתה יש לבקשה אי–שם בין גזר לירושלים. אהרוני הציעה לזהותה בָהרַָבּה של יהושע טו, ס, שם היא מרכיבה יחד עם קרית יערים את מחוז ההר החמישי של יהודה. קרית יערים היא דיר אל–ַאזַהר (אל–עַזַאר) שמעל לקרית אל–ענב (אבו–ע'וש) אלא שאיננו יודעים על עיר בשם ָהרַָבּה באיזור זה. לפיכך הציע אהרוני לזהותה בבית שמש שלמרבה הפלא כלל אינה מוזכרת ברשימת ערי יהודה. אמנם בשלב מאוחר יותר חזר בו והציע לזהות את רֻֻבֶּתה בח'רבת ַחמידַה (בּיר אל–ִחילוּ) שבכרמי מנזר לטרון, רק שאם הזיהוי של ח'רבת חמידה וָהרַָבּה נכון, הרי שרֶֻבֶּתהָהרַָבּה כבר איננה בהר יהודה, אלא בקצה שפלתו, על גבול עמק החוף. נראה לי להחזיק בזיהוי הראשון של אהרוני, ולקבוע את מקומה של רֻֻבֶּתה–ָהרַָבּה בבית שמש שבקצה הר יהודה. היא משקיפה על השפלה ועמק שורק שבו עולה הדרך ממישור החוף הדרומי לירושלים. לבית שמש חשיבות אסטרטגית דומה לגזר, ועבור גת אף רבה יותר. הדרך מגת לירושלים עוברת לרגלי תל בית שמש. מכאן יובן גם מה טעם מצאו לכיש ואשקלון להצטרף לֻשׁוַרדַַתה בסכסוך עם עַבּדִ–ֶח'ַבּה על קעילה (א"ע 287) היושבת על הדרך העוברת בעמק האורך שבין ההר לשפלה. מהדיון שלמעלה עולה שבדרום–מערב גבלה ירושלים בתחום גת. קעילה ורֻֻבֶּתה–בית שמש היו מוקדי מריבה בין ירושלים לשליטי הערים שממערב.

על הגבול הצפוני איננו יכולים לומר אלא זאת שבין ירושלים לשכם בהנהגתו של לַַבּאיוּ, ואחר כך בהנהגת בניו, היה שטח הפקר מיוער. אבל ניתן לומר בוודאות שמי שרצה לשלוט בדרך העולה מיפו לירושלים בדרך בית חורון, היה חייב לשלוט ברמת ההר באיזור גבעון שאליה הגיעה דרך בית חורון לפני שפנתה דרומה לירושלים. במזרח גבלה ירושלים במדבר היורד מהר הזיתים מזרחה לעבר עמק הירדן.
נראה ששטחה של העיר ירושלים של תקופת אל–עמארנה היה מצומצם לשלוחת עיר דויד או לחלק ממנה. אבל השטח המצומצם של העיר לא מעיד על גודל ממלכת–העיר ירושלים ועל עוצמתה. אין להאמין כל כך למסכּנוּת שמשדרים מכתבי עַבּדִ–ֶח'ַבּה, זו מסכנות המנסה לגייס את תמיכת הריבון המרוחק. המעורבות של עַבּדִ–ֶח'ַבּה בתככים המדיניים ובמאבקים הפנימיים בכנען אינם מעידים על מסכנוּת, אף שניכרת בהם מצוקתו של הכותב. גם מלכים אחרים מציגים את עצמם כסובלים ממצוקה. למרות המצוקה עַבּדִ–ֶח'ַבּה יודע להשיב מלחמה שערה למתנגדיו. כפי שעולה למשל ממכתב 280  של ֻשׁוַרדַַתה: "וידע נא המלך כי לקח עַבּדִ-ח'ַבּה את עירי ממני", המדובר בקעילה. אותה טענה על עריקת קעילה אל הבוגדים, קרי עַבּדִ–ֶח'ַבּה, קראנו גם במכתב 279.

על עוצמתו הכלכלית של עַבּדִ–ֶח'ַבּה אפשר ללמוד ממכתב 287. למרות המריבות עם מלך גזר עַבּדִ–ֶח'ַבּה שלח שיירות למצרים: "(ל)כאן שלחתי שיירות אל המלך אדוני [X] אסירים (?), 5,000 […] … שמונה מובילים לשיירות המלך נלכדו בשדה (א)ילון. יֵדע נא מלכי אדוני שלא אוכל (עוד) לשלוח שיירה אל המלך אדוני. לידיעתך". מלך גזר השולט בעמק אילון תפס שיירה שעַבּדִ–ֶח'ַבּה שלח למצרים. ירושלים לא היתה יכולה להוסיף ולשלוח שיירות למצרים בגלל המצב, ייתכן שבהודעה על כך ביקש לפטור את עצמו מלשלוח מסים למצרים, או אפשר שרצה לעורר את פרעה להתערב, שכן ההפסקה במשלוח שיירות היא כבר פגיעה בהכנסות של המלך עצמו. לפי מכתב 288 שהוא כאמור כנראה האחרון שבמכתבי תיק ירושלים, הוסיף עַבּדִ–ֶח'ַבּה לשלוח מס למצרים אלא שהפעם לא שלח שיירה משלו, כי אם מסר את המס ביד פקידים מצריים: "[… ב]א אלי….[…] נתתי [בי]ד[ו] עשרה עבדים. ֻשַׁתה, נציב המלך בא אלי; עשרים ואחת נערות (ו)שמונים אסירים נתתי ביד ֻשַׁתה מתנה למלך אדוני". המסים והמתנות שנמנו כאן מעידים על עוצמתה הכלכלית של ממלכת העיר ירושלים.
גודלה של העיר אינו מעיד על עוצמתה הכלכלית. העיר שימשה מרכז השלטון. בעיר ישבו המלך ואנשיו, פקידים ואנשי צבא, ועוד מי שהחצר נזקקה להם. האוכלוסייה ישבה ברובה בכפרים, בערי השדה ובמשכנות רועים. על ביתו–ארמונו של עַבּדִ–ֶח'ַבּה בירושלים אנו לומדים ממכתב 287 שבו הוא מתאר את הסכסוך בינו לבין חיל המצב הכושי בירושלים. הוא מתלונן על התפרצותם של החיילים הכושים לעליית הגג שלו, ועל הסכנה שבה עמד כשהכושים פרצו אל ביתו. הארכיאולוגים עוד לא הצליחו לחשוף את שרידי העיר של תקופת אל–עמארנה ובנותיה. במכתב 289  מבקש עַבּדִ–ֶח'ַבּה לשלוח לירושלים כחיל מצב 50 איש. זה נותן איזה שהוא מבט מפוכח על גודלה של ירושלים, ועל היקפו של הסכסוך בין עַבּדִ–ֶח'ַבּה ושכניו. הצעקות מכל הכיוונים על אובדן ארץ המלך היו מוגזמות. כל עוד היתה אימת השלטון המצרי על נתיניו די היה בנוכחות מוגבלת של צבא מצרי כדי לשמור על השקט בארץ. מצרים לא התרגשה מדי מהסכסוכים הפנימיים בין נתיניה כל עוד לא נפגע שלטונה.

 

1. עד היום המהדורה הטובה ביותר של מכתבי אל–עמארנה היא מהדורת קנודטזון (קנודטזון 1915 (1964)). לתרגום אנגלי ראו מורן 1992. לתרגום עדכני של מכתבי אל–עמארנה ראו: כוכבי–רייני תשס"ה. חלק גדול מהתרגומים בספרה מבוסס על השוואות וקריאות חדשות של הטקסים עצמם על ידי פרופ' א"פ רייני. קטעי התרגומים במאמר זה מובאים מספרה של כוכבי–רייני. עד היום יש ערך רב לעבודת הדוקטור של נ' נאמן (נאמן 1975).

2. סדר המכתבים שנקבע בשעת הפרסום הכולל הראשון שלהם על ידי קנודטזון אינו משקף בהכרח את הסדר הכרונולוגי שלהם. שיחזור הסדר הכרונולוגי של המכתבים תלוי בבניין ההגיוני המשוער שלהם לפי הדמויות הפועלות באותה עת. כמובן יש מחלוקות שונות בין חוקרי תקופת אל–עמארנה.

3.  גורן פינקלשטיין ונאמן 2004. מכתב 278 יוצא דופן בין מכתבי ֻשׁוַרדַַתה שכן החומר שלו אינו זהה לשל שאר מכתביו. החומר של מכתב 278 אופייני לעמק האורך המפריד בין הר יהודה לשפלתו (כביש בית שמש–בית גוברין) והמקום הקרוב ביותר שהוא יכול לבוא ממנו הוא איזור נתיב הל"ה. נראית לי הסברה שהוא נכתב בקעילה שהיתה מערי ממלכתו של שׁוַרדַַתה (שם:291).

4. לזיהוי ולניתוח מפורט של המקורות ראו: רייני 1975.

5. קלאי ותדמור תשכ"ט.

6.  החומר של מכתב  273 נבדק ונמצא זהה לזה של מכתבי גזר. גורן פינקלשטיין ונאמן  .277:2004

7. להשערות שונות על מקום מושבה של "בעלת האריות" ששמה נמסר ֶבּלִת–נֶֶשִׁתי ראו הנ"ל, שם: 277–276

8. איננו יודעים על עיר אחרת בשם ִסלוּ/סילֶה רק על עיר הגבול והמבצר המצרית ששמה נכתב בתעודות מצריות: ת'ארו (T3rw) ה- t המצרית מוסרת/מעתיקה s שמית, וה-r  את הלמ"ד (במצרית אין סימן ל–l ).

 

ביבליוגרפיה

גורן, פינקלשטיין ונאמן 2004

Y. Goren, I. Finkelstein and N. Na'aman, Inscribed in Clay: Provenance of the Amarna Tablets and Other Ancient .Near Eastern Texts, Tel Aviv, pp 280-283

כוכבי–רייני תשס"ה

צ' כוכבי–רייני, למלך אדוני: מכתבי אל–עמארנה (ספריית האנציקלופדיה המקראית כ), ירושלים ובאר–שבע.

מורן 1992

W.L. Moran, The Amarna Letters, Baltimore and London.

נאמן 1975

נ' נאמן, המערך המדיני וההשתלשלות ההיסטורית בארץ ישראל לפי תעודות עמארנה (עבודת דוקטור, אוניברסיטת תל אביב).

קלאי ותדמור תשכ"ט

ז' קלאי וח' תדמור, "בית נינורתה = בית חורון: לקורות ממלכת ירושלים בתקופת אל עמארנה" ארץ–ישראל ט (ספר ו"פ אולברייט), עמ' 138-147.

קנודטזון 1915(1964)

(J.A. Knudtzon, Die El–Amarna–Tafeln mit Einleitung und Erläuterungen 1-2, Leipzig, (Reprinte Aalen 1964

רייני 1975

63-76.A.F. Rainey, The Identification of Philistine Gath, Eretz–Israel 12 (Nelson Glueck Memorial Volume), pp.

מקורות האיורים

איור 1:מקס ריצ'רדסון

איור 2:כוכבי–רייני תשס"ה