יהודה קפלן
מוזיאון ארצות המקרא ירושלים
התערוכה 'על נהרות בבל' המוצגת בימים אלו במוזיאון ארצות המקרא ירושלים, חושפת בפנינו ,לראשונה, עדויות חדשות ומרגשות על גולי יהודה וירושלים בארץ בבל, שנים ספורות לאחר חורבן ירושלים ובית המקדש בשנת 586 לפסה"נ, ועד לימי שלטונו של כסרכסס מלך פרס (שיש המזהים אותו עם אחשוורוש במגילת אסתר), במחצית הראשונה של המאה החמישית לפסה"נ.[1] בתערוכה שלושה פרקים: היא נפתחת בתיאור השתלשלות האירועים שקדמו לחורבנה של ממלכת יהודה בידי נבוכדנאצר ב' מלך בבל, ממשיכה בעדויות על חורבן בית ראשון ביהודה ובירושלים ורישומיו במרוצת הדורות, ומסיימת בעדויות החדשות על ראשית השתקעותם של גולי יהודה בבבל, העולות מתוך אוסף חשוב של לוחות טין הכתובים בכתב היתדות, שפורסמו לאחרונה לאחר מחקר ממושך.[2] בתערוכה על נהרות בבל שולבו מוצגים יוצאי דופן: ממצאים ארכיאולוגים מסוף ימיה של ממלכת יהודה, קטעי מגילות מקראיות ממדבר יהודה, תיאורים אמנותיים מימי הביניים ומן העת החדשה וכן תעודות כתובות בכתב היתדות שהתגלו בארץ בבל. כל אלה ארוגים יחד ומציירים תמונה רב-גונית ומרתקת המאירה באור חדש את אחד הפרקים המשמעותיים בתולדות עם ישראל בתקופת המקרא: חורבן ירושלים וראשיתה של גלות בבל, אירוע מכונן שעיצב את הספרות המקראית ואת פניה של היהדות לדורות.
בשלהי המאה השביעית לפסה"נ, לאחר נפילתה הסופית של האימפריה הניאו-אשורית ששלטה במרחב הסורי – ארץ ישראלי קרוב למאה שנים, הפך אזור זה לזירת מאבק בין שני כוחות עולים ,ששאפו לרשת את אשור כגורם השולט במרחב. מול הממלכה הניאו-בבלית המתעצמת ובעלת בריתה מַַדַי, ניצבה מצרים בהנהגת פרעוני השושלת ה-26. שליטי מצרים ראו בנפילת אשור הזדמנות לשחזר את ימי שלטון הממלכה החדשה (במחצית השנייה של האלף השני לפסה"נ), והרחיבו את תחום השפעתה של מצרים צפונה עד לנהר פרת.[3][4] מציאות חדשה זו אתגרה את שליטי הממלכות המקומיות ביהודה, בפלשת ובעבר הירדן המזרחי, שהשתחררו לא מכבר מעולה של אשור ועמדו עתה בפני הכרעות גורליות: במי מהצדדים לתמוך – במצרים או בבבל.[5]
מפנה משמעותי במצב עניינים זה חל בשנת 605 לפסה"נ. הכרוניקה הבבלית – מקור היסטורי ראשון במעלה לשחזור רצף אירועי התקופה – מתארת כי בשנה זו הביס נבוכדנאצר, יורש העצר הבבלי ,את מצרים בכרכמיש, סמוך למעברות נהר פרת.[6] קרב זה הכריע את הכף לטובת בבל לאחר סדרת עימותים מול הצבא המצרי, שנחלץ לעזרת כוחותיה הנסוגים של אשור בין השנים 612 לפסה"נ (חורבן נינוה) ל-609 לפסה"נ (נפילת המעוז האשורי האחרון בחרן.)[7] באותה שנה מת נבופלאסר מלך בבל ונבוכדנאצר מיהר לשוב לבבל לתפוס את הכס ולהשתתף בטקסי הכתרתו כמלך בבל בראשית חודש ניסן. נבוכדנאצר ב' הגיע לדרום הלבאנט במהלך שנתו הראשונה( 604/3 לפסה"נ), ובחודש כסלו קיבל את מנחתם של יהויקים מלך יהודה ומלכי פלשת והחריב את אשקלון, אולי כאות אזהרה לעמי האזור, למען יראו ויראו.[8] ספר מלכים מספר בדרכו התמציתית כיצד השתעבד יהויקים לנבוכדנאצר במשך שלוש שנים ואז מרד בו.[9] נסיבות המרד, שאינן מפורטות בדיווח זה, מובנות לאור הכרוניקה הבבלית מימי נבוכדנאצר המספרת על כישלון המסע הבבלי לכיבוש מצרים, בשנת 601/600 לפסה"נ:
שנה 4: מלך אכד (בבל) גייס את צבאו ויצא אל ארץ חת (ממערב לפרת). בארץ חת ]התהלך כש[ליט. בחודש כסלו יצא בראש צבאו ויצא אל מצרים. מלך מצרים שמע וג]ייס (?)[ את צבאו. הם לחמו בקרב פנים אל פנים, והנחיתו מכה קשה זה על זה. מלך אכד וצבאו חזרו ]ושבו[ לבבל.[10]
הכרוניקה מספרת על האבדות שהנחיתו הצדדים זה על זה, אולם עוצמת המפלה שספג הצבא הבבלי מתחוורת מתוך הדיווח לגבי השנתיים הבאות: בשנתו החמישית של נבוכדנאצר( 600/599 לפסה"נ) נשאר הצבא הבבלי להתארגן בבבל, ואילו בשנה שאחריה( 599/8 לפסה"נ) הוא פשט על שבטי הערבים במדבר[11], ושיסה ביהודה את חילות המצב הבבליים ואת בעלי בריתו בעבר הירדן המזרחי.[12]המפלה שספגה בבל במצרים הביאה את מלכי יהודה ופלשת להכרה שהאיום הנשקף ממנה אינו רציני דיו (ובוודאי לא כמו זה שהורגלו לו בימי השלטון האשורי הממושך) ולכן הם העדיפו לצדד במצרים הקרובה .
רק בשנה השביעית למלכותו( 598/7 לפסה"נ) אזר נבוכדנאצר כוח להופיע בראש צבאותיו ולדכא את מרד יהויקים. על שהתרחש בירושלים בחורף של אותה שנה קיימת התאמה נדירה בין הדיווח המקראי לזה המופיע בכרוניקה הבבלית:
" בֵָּעֵת הִַהִיא עלה (עָלוּ) עַבְֵדֵי נְבֻכַדְנֶאַצַּר מֶֶלֶךְ-בֶָּבֶל ְיְרוּשִָׁלִָם וַתָֹּבֹא הִָעִיר בַָּמָּצוֹר. וַיָֹּבֹא נְבֻכַדְנֶאַצַּר מֶֶלֶךְ-בֶָּבֶל ַעַל-הִָעִיר וַעֲבָָדָיו צִָרִים עָלֶיָהָ. וַיֵֵּצֵא יְהוֹיִָכִין מֶֶלֶךְ-יְהוָּדָה ַעַל-מֶֶלֶךְ בֶָּבֶל הוּא וְִאִמּוֹ וַעֲבָָדָיו וְשָָׂרָיו וְסָרִיָסָיו וַיִַּקַּח ֹאֹתוֹ מֶֶלֶךְ בֶָּבֶל ִבִּשְַׁנַת שְׁמֶֹנֶה לְמְָלְכוֹ . וַיּוֵֹצֵא מִָשָּׁם ֶאֶת-ָכָּל-אוְֹצְרוֹת ֵבֵּית יְהָוָה וְאוְֹצְרוֹת ֵבֵּית הַמֶֶּלֶךְ וַיְקֵַצֵּץ ֶאֶת-ָכָּל-כְֵּלֵי הַזָָּהָב ֲאֲשֶֶׁ ר עָָשָׂה שְׁלֹֹמֹה מֶֶלֶךְ-יִשְׂרֵָאֵל בְּהֵיַכַל יְהָוָה כֲַּאֲשֶֶׁ ר דִֶּבֶּר יְהָוָה. וְהִגְָלָה ֶאֶת-ָכָּל-ְיְרוּשִָׁלִַם וְֶאֶת-ָכָּל-הַשִָּׂרִים וְֵאֵת ָכָּל-גִּבּוֵֹרֵי הַחִַיִל עשרה (עֲשֶֶׂרֶת) אֲלִָפִים גּוֶֹלֶה וְָכָל-הֶחָָרָשׁ וְהַמַּסְֵגֵּר לֹא
ִנִשְַׁאַר זוַּלַת דַַּלַּת ַעַם-הָאֶָרֶץ. וַיֶֶּגֶל ֶאֶת-יְהוֹיִָכִין בָּבֶָלָה וְֶאֶת-ֵאֵם הַמֶֶּלֶךְ וְֶאֶת-ְנְשֵׁ י הַמֶֶּלֶךְ וְֶאֶת-סָרִיָסָיו וְֵאֵת אולי (אֵיֵלֵי) הָאֶָרֶץ הוִֹלִיךְ גּוָֹלָה ִמִירוּשִָׁלִַם בָּבֶָלָה. וְֵאֵת ָכָּל-אְַנְשֵׁ י הַחִַיִל שִׁבְַעַת אֲלִָפִים וְהֶחָָרָשׁ וְהַמַּסְֵגֵּר אֶֶלֶף הַֹכֹּל גִּבּוִֹרִים עֵֹשׂ מִלְחָָמָה וַיְבִיֵאֵם מֶֶלֶךְ-בֶָּבֶל גּוָֹלָה בָּבֶָלָה . וַיַּמְֵלֵךְ מֶֶלֶךְ-בֶָּבֶל ֶאֶת-מַתַּנְָיָה ֹדֹדוֹ תַּחְָתָּיו וַיֵַּסֵּב ֶאֶת-שְְׁ מוֹ צִדְקִָיָּהוּ" (מלכים ב כד ,י-יז)
שנה 7: (ב)חודש כסלו גייס מלך אכד את צבאו ויצא אל ארץ חת. הוא חנה על עיר יהודה. בחודש אדר, יום ב' כבש את העיר ולכד את מלכה. מינה בה מלך כלבבו. את מנחתה העשירה קי]בל[ והעביר לבבל.[13]
לאחר מות יהויקים הומלך בנו יהויכין והוא בן שמונה-עשרה שנה בלבד. יהויכין הספיק למלוך שלושה חודשים בלבד[14] בטרם נכנע בפני מלך בבל שהגלה אותו ואת משפחת המלוכה, עם העילית החברתית של ירושלים, אנשי הצבא והאומנים ("גלות החרש והמסגר"). כניעת יהויכין אמנם הצילה את ירושלים לפי שעה, אך רק דחתה את הקץ בעשר שנים .
הכרוניקה מציינת את היום המדויק שבו נכבשה ירושלים, בב' באדר בשנה השביעית למלכות נבוכדנאצר, אשר חל ב-16 במארס 597 לפסה"נ. לפחות חודש לאחר כיבוש העיר הוגלה יהויכין והומלך צדקיהו.[15]
בכרוניקה מכונה ירושלים בשם 'עיר יהודה( 'Āl Yāḫūdu), כינוי המופיע גם במקרא (דברי הימים ב כה, כח). שם זה משקף את מעמדה המיוחד של ירושלים כעיר הגדולה ביהודה ובירת הממלכה.[16] החלפת יהויכין בצדקיהו משקפת את מדיניות בבל להימנע משלטון ישיר על יהודה ולשמר את הדגם הוסאלי, באמצעות מלך מקומי נאמן .
המידע על מספר הגולים שיצאו בגלות יהויכין נמסר במקרא בשני מקומות; ברשימת הגולים בירמיה נב מצוין כי הוגלו 3,023 "יהודים"[17], ואילו במלכים ב כד, יד נזכרים עשרת אלפים איש מקרב אנשי ירושלים, השרים, הכוח הלוחם (גיבורי החיל) ויחידות הסיוע שלו או בעלי מקצועות מומחים (החרש והמסגר.)[18] יש המציעים לראות בשני נתונים אלו עדות לשני גלי הגליה שונים, ואחרים מונים את מספר הגולים שנמנו בספר ירמיה עם סך כל הגולים שנמנו בספר מלכים.[19]
קשה לאמוד את מספר הגולים שיצאו בגלות יהויכין ביחס לכלל אוכלוסיית יהודה, אולם אין ספק באשר לאיכותם, שכן הם נמנו עם העילית החברתית, הצבאית והדתית של הממלכה.[20][21] חסרונה של שכבת הנהגה זו היווה כנראה גורם משמעותי בהשתלשלות האירועים שהביאו לקיצה של ממלכת יהודה בעשר השנים הבאות, תוצאה ישירה לקו האנטי-בבלי שנקטו בו צדקיהו ושריו.
עדות מרגשת לשהות המלך יהויכין בגלות נמצאה בחפירות העיר בבל, בתחילת המאה העשרים .בארבע רשימות מנהל שהתגלו בשרידי ארמון נבוכדנאצר תועדו יהויכין המכונה בתואר "מלך יהודה "וחמשת בניו עם אנשים נוספים מיהודה, בין מקבלי קצבאות שמן משולחנו של מלך בבל, וביניהם גם אגא, מלך אשקלון. אחת התעודות מתוארכת לשנת שלוש-עשרה למלכות נבוכדנאצר ב( '592/1 לפסה"נ.)20 נראה כי מלך יהודה הוחזק בבבל בתנאים היאים למעמדו כמלך גולה. מעמד זה התערער בשלב כלשהו בנסיבות לא ברורות (אפעל תשמ"ג: 22), שכן יהויכין נכלא ושוחרר רק לאחר מות נבוכדנאצר ועליית יורשו אויל מרודך, בשנת 561 לפסה"נ, כמתואר בסוף ספר מלכים:
"וַיְִהִי ִבִשְְׁ לֹשִִׁ ים ָוָשֶַׁבַע שָָׁנָה לְָגָלוּת יְהוֹיִָכִן מֶֶלֶךְ-יְהוָּדָה ִבִּשְֵׁנֵים עָָשָׂר חֶֹדֶשׁ בְּעֶשְִׂרִים וַחֲמִָשָּׁה לַחֶֹשׁ נָָשָׂא אֱִוִיל מְרַֹד מֶֶלֶךְ בֶָּבֶל ִבִּשְַׁנַת מַלְֻכֻתוֹ ֶאֶת-ֹרֹאשׁ יְהוֹיִָכִין מֶֶלֶךְ-יְהוָּדָה וַיֵֹּצֵא ֹאֹתוֹ מִֵבֵּית הכליא (הְַכְּלוּא) וַיְדֵַבֵּר ִאִתּוֹ ֹטֹבוֹת וַיִֵּתֵּן ֶאֶת-כְִּסְאוֹ מִמַַּעַל לְכִֵסֵּא מלכים (הַמְּלִָכִים) ֲאֲשֶֶׁ ר ִאִתּוֹ בְּבֶָבֶל. ְוְשִָׁנָּה ֵאֵת בִּגְֵדֵי כְִלְאוֹ וְאַָכַל לֶֶחֶם לְפָָנָיו תִָּמִיד ָכָּל-יְֵמֵי חַָיָּו. וַאֲרָֻחָתוֹ אֲרַֻחַת תִָּמִיד נִתְָּנָה-לּוֹ מֵֵאֵת מֶֶלֶךְ-בֶָּבֶל דְַּבַר-יוֹם ְבְּיוֹמוֹ ַעַד-יוֹם מוֹתוֹ כֹּל יְֵמֵי חַָיָּיו "
(מלכים ב כה, כז-ל)
צדקיהו, דודו של יהויכין, הומלך בידי נבוכדנאצר עצמו בטקס כריתת ברית ושבועת אמונים, הנזכרת בתוכחת הנביא יחזקאל.[22] אולם הסדר זה לא החזיק מעמד לאורך זמן. נראה שכבר בשנתו הרביעית של צדקיהו( 594/3 לפסה"נ) הגיעו לירושלים שליחי ממלכות עבר הירדן – מואב, עמון ואדום – והערים הפיניקיות צור וצידון לתכנן את המרד בבבל.[23] האווירה האנטי-בבלית ששררה בקרב שרי צדקיהו משתקפת בדברי הביקורת החריפים של ירמיהו כלפי אותם "נביאי שקר" שניסו לשכנע את צדקיהו לפרוק את עול בבל.[24]
נראה כי גם הפעם ניצלו הממלכות המקומיות שעת כושר כאשר בשנת 596/5 לפסה"נ נלחמה בבל נגד עילם במזרח, ואילו בשנתו העשירית (בחורף 595/4 לפסה"נ) דיכא נבוכדנאצר מרד שפרץ בבבל .יש להניח כי אירועים אלו התפרשו על ידי הממלכות הוסאליות כסימן לחולשת האימפריה. מצב זה חייב התערבות מהירה ובפרק זמן קצר יחסית, יצא הצבא הבבלי פעמיים למערב.[25] תכיפות המסעות למערב משקפת את חוסר יכולתם של הבבלים להשקיט את התסיסה באזור שהובילה בסופו של דבר למרד גלוי. סיכויי ההצלחה של מרד זה לא היו גבוהים לולא תמיכתה של מצרים, שהמשיכה לבחוש מאחורי הקלעים.[26] עם עליית פרעה חפרע, בראשית 589 לפסה"נ, התחזקה הפעלתנות המצרית לערעור אחיזתה של בבל במרחב. לצדה של יהודה עמדו עתה צור ועמון במרידה נגד בבל.[27]
בחורף 589/8 עלה נבוכדנאצר על יהודה:
"וַיְִהִי ִבִשְַׁנַת הְַתְּשִׁיִעִית לְמְָלְכוֹ בַּחֶֹשׁ הָעֲשִׂיִרִי בֶָּעָשׂוֹר לַחֶֹשׁ ָבָּא נְבֻכַדְנֶאַצַּר מֶֶלֶךְ-בֶָּבֶל הוּא וְָכָל-ֵחֵילוֹ ַעַל-ְיְרוּשִָׁלִַם וַיִַּחַן עָלֶיָהָ וַיְִּבְנוּ עָלֶיָהָ דֵָּיֵק סִָבִיב. וַתָֹּבֹא הִָעִיר בַָּמָּצוֹר ַעַד ַעַשְֵׁתֵּי עֶשְֵׂרֵה שָָׁנָה לַמֶֶּלֶךְ צִדְקִָיָּהוּ" (מלכים ב כה, א-ב)
המצור על ירושלים החל בעשרה בטבת בשנה התשיעית למלכות צדקיהו ונמשך לפחות שנה וחצי .התיאורים בספרי מלכים, ירמיה ויחזקאל מתמקדים בירושלים ובמאבק הפנימי שהתעצם בין מצדדי הקו האנטי-בבלי לבין אלה שקראו להיכנע לנבוכדנאצר ולהציל את העיר ותושביה, ובראשם הדמות המזוהה ביותר עם אירועי החורבן, הנביא ירמיהו בן חלקיהו, הכהן מענתות שבחבל בנימין .
המצור הממושך נקטע לפרק זמן קצר כאשר הצבא הבבלי נאלץ להתמודד מול חיל מצרי ששלח פרעה חפרע לסייע ליהודה, אך ללא הועיל (ירמיה לז, ה.)[28] בשנה ה-12 לצדקיהו בט' בתמוז הובקעה חומת העיר (ירמיה נב, ו-ז). חילות בבל העלו את העיר באש וניתצו את חומותיה. במקרא מצויות שתי גרסאות על היום שבו חרב בית המקדש: על-פי מלכים ב כה, ח שרף נבוזראדן רב-טבחים את הבית בז' באב ואילו על-פי ירמיה נב, יב הדבר אירע בי' באב.[29]
צדקיהו נמלט עם אנשי הצבא דרך שער בין החומותים (בנחל קדרון) אל ערבות יריחו, שם הוא נתפס והובא למשפט בפני נבוכדנאצר ברבלה שבארץ חמת. צדקיהו, שסרב להיכנע, נענש קשות, בניו נשחטו לעיניו ביחד עם שריו, עיניו נוקרו והוא הובל כאסיר לבבל.[30][31][32]
בממצא הארכיאולוגי מירושלים ומאתרים נוספים ביהודה מצויים הדים לאירועים הדרמטיים שהתרחשו בסמוך לחורבן ירושלים והמקדש בקיץ שנת 586 לפסה"נ. בחפירות שניהל סטארקי בתל לכיש בשנות השלושים של המאה העשרים, התגלו בחדר המשמר של מצודת שער העיר שחרבה בכיבוש הבבלי (שכבה II) חרסים כתובים בדיו (אוסטרקונים). בין האוסטרקונים נמצאו מכתבים (או העתקי מכתבים) אחדים העוסקים בעניינים צבאיים ומנהליים.30 במכתב מס '4 מדווח הכותב (כנראה הושעיהו) כי מילא אחר הוראות אדונו (יאוש) במספר עניינים. על צדו האחורי של המכתב הוא מציין:
"וידע כי אל משאת לכיש (א)נחנו שמרם ככל האתת אשר נתן אדני. כי
לא נראה את (או ֹאֹת) עזקה".[33] אליםש1. מכתב מס '4 מלכיש שהתגלה בחדר המשמר בשער העיר לכיש, תחילת המאה השישית לפסה"נ.
מלבד הידיעה החשובה על השימוש במשואות כאמצעי תקשורת בין ערי יהודה[34], אזכורן של לכיש ועזקה הלהיב את דמיונם של חוקרים אחדים שניסו לקשור את המכתב לתיאור מזמן המצור הבבלי על ירושלים המופיע בספר ירמיה[35]:
" וְֵחֵיל מֶֶלֶךְ-בֶָּבֶל נִלְחִָמִים ַעַל-ְיְרוּשִָׁלִַם וְַעַל ָכָּל-עֵָרֵי יְהוָּדָה הַנּוָֹתָרוֹת ֶאֶל-לִָכִישׁ וְֶאֶל-עֲזֵָקָה ִכִּי הֵָנָּה ִנִשְֲׁאֲרוּ בְּעֵָרֵי יְהוָּדָה עֵָרֵי מִבְָצָר" (ירמיה לד, ז)
במכתב מס '6 מלכיש כותב הושעיהו ליאוש בעניין ספרים (אל נכון מכתבים) מהמלך ומהשרים שהאחרון שלח אליו.[36] הכותב משיב במילים: "והנה דברי ה]שרם[ לא טבם לרפת ידיך[…] "
ביטוי זה מזכיר את טענת השרים בירושלים כלפי ירמיהו המואשם בערעור ביטחונם של מגני ירושלים בזמן המצור הבבלי:
"וִַיִּשְַׁמַע שְׁפַטְָיָה ֶבֶן-מַָתָּן וּגְדַלְָיָהוּ ֶבֶּן-ַפַּשְְׁ חוּר וְיוַּכַל ֶבֶּן-שֶׁלֶמְָיָהוּ וַּפַשְׁ חוּר ֶבֶּן-מַלְכִָּיָּה אֶת-הַדְּבִָרִים ֲאֲשֶֶׁ ר יִרְמְָיָהוּ מְדֵַבֵּר ֶאֶל-ָכָּל-הָָעָם לֵאֹמֹר. כֹּה אַָמַר יְהָוָה הַֹיֹּשֵׁ ב בִָּעִיר הַֹזֹּאת ָיָמוּת בַּחֶֶרֶב בָּרָָעָב וּבַדֶָּבֶר וְהַיֵֹּצֵא ֶאֶל-הַכַּשְִׂדִּים יחיה (וְחָָיָה) וְהָיְָתָה-לּוֹ נְַפְשׁוֹ ְלְשָָׁלָל וָָחָי. ֹכֹּה אַָמַר יְהָוָה הִנָֹּתֹן תִּנֵָּתֵן הִָעִיר הַֹזֹּאת בְַּיַד ֵחֵיל מֶֶלֶךְ-בֶָּבֶל וּלְכָָדָהּ. וַיֹּאְמְרוּ הַשִָּׂרִים ֶאֶל-הַמֶֶּלֶךְ יוַּמַת ָנָא ֶאֶת-הִָאִישׁ הֶַזֶּה ִכִּי-ַעַל-ֵכֵּן הוּא-מְרֵַפֵּא ֶאֶת-יְֵדֵי אְַנְשֵֵׁ י הַמִּלְחָָמָה הִַנִּשְׁאִָרִים בִָּעִיר הַֹזֹּאת וְֵאֵת יְֵדֵי ָכָל-הָָעָם לְדֵַבֵּר אֲלֵיֶהֶם כַּדְּבִָרִים הָאֵֶלֶּה כִּי הִָאִישׁ הֶַזֶּה אֵיֶנֶנּוּ דֵֹרֵשׁ ְלְשָׁ לוֹם לָָעָם הֶַזֶּה ִכִּי ִאִם-לְרָָעָה" (ירמיה לח, א-ד)
ממצא אפיגרפי מרגש נוסף התגלה בחפירות יגאל שילה במדרון המזרחי של עיר דוד בשטח G. במפולת אחד הבתים שנהרסו במהלך הכיבוש הבבלי התגלה אוצר בן למעלה מ-50 טביעות חותם שהוטבעו על גבי פיסות טין (בולות). הבולות הוטבעו על שרוכים שנכרכו סביב מגילות פפירוס שנשמרו במבנה (אולי ארכיון מנהלי) ונשרפו באש שכילתה את המגילות. על הבולות מופיעים שמותיהם של פקידים ובעלי תפקידים במנהל הממלכתי ביהודה, וביניהם גם גמריהו בן שפן הסופר מימי המלך יהויקים ,שלשכתו שכנה בסמוך לבית המקדש[37]:
"וַיְִהִי בַשָָּׁנָה הַחֲִמִשִִׁ ית לִיהוֹיִָקִים ֶבֶּן-ֹיֹאשִָׁיָּהוּ מֶֶלֶךְ-יְהוָּדָה בַּחֶֹדֶשׁ הְַתְּשִִׁעִי קְָרְאוּ צוֹם לִפְֵנֵי יְהָוָה ָכָּל-הָָעָם ִבִּירוּשִָׁלִָם וְָכָל-הָָעָם הַבִָּאִים מֵעֵָרֵי יְהוָּדָה ִבִּירוּשִָׁלִָם. וַיִּקְָרָא ָבָרוּךְ בַּסֵֶּפֶר ֶאֶת-דִּבְֵרֵי יִרְמְָיָהוּ ֵבֵּית יְהָוָה בְִּלִשְַׁכַּת גְּמַרְָיָהוּ ֶבֶן-שָָׁפָן הַסֵֹּפ בֶּחֵָצֵר הָעְֶלְיוֹן פֶַּתַח שַַׁעַר
ֵבֵּית-יְהָוָה הֶחָָדָשׁ בְּאָזְֵנֵי ָכָּל-הָָעָם. וִַיִּשְַׁמַע מִכְָיְהוּ ֶבֶן-גְּמַרְָיָהוּ ֶבֶן-שָָׁפָן ֶאֶת-ָכָּל-דִּבְֵרֵי יְהָוָה מֵַעַל הַסֵֶּפֶר. וַיֵֶּרֶד ֵבֵּית-הַמֶֶּלֶךְ ַעַל-ִלִשְַׁכַּת הַסֵֹּפֵר וְהִֵנֵּה-שָָׁ ם ָכָּל-הַשִָּׂרִים יוֹשְִׁבִים אֱִלִישָָׁמָע הַסֵֹּפ וּדְלָָיָהוּ ֶבֶן-שְׁמַעְָיָהוּ וְאֶלְנָָתָן ֶבֶּן-עְַכְבּוֹר וּגְמַרְָיָהוּ ֶבֶן-שָָׁפָן וְצִדְקִָיָּהוּ ֶבֶן-חֲנַנְָיָהוּ וְָכָל-
הַשִָּׂרִים" (ירמיה לו, ט-יב)
אפשר לדמיין את ההתרגשות שאחזה בקרב החופרים והחוקרים עם פענוח הכתובת וזיהויו של בעל החותם כשר בכיר בממלכת יהודה, בן דורו של הנביא ירמיהו36.
ממצא חשוב נוסף התגלה במצודה היהודאית ,שהגנה על גבולה הדרום-מזרחי של הממלכה בערד. בין 91 האוסטרקונים שהתגלו בחפירות יוחנן אהרוני נמצאו מכתבים שנשלחו אל מפקד המצודה אלישיב בן אשיהו, וביניהם מכתב מס '24 שעל צדו האחורי כתובה פקודה מלכותית בהולה:
"מערד 50(?) ומקינה ושלחתם אתם רמת נג]ב בי[ד מלכיהו בן קרבאור והבקידם על יד אלישע בן ירמיהו ברמת נגב פן יקרה את העיר דבר. ודבר המלך אתכם בנבשכם! הנה שלחתי להעיד בכם הים: האנשם את אלישע!
פן תבוא אדם שמה".37
הפקודה לשלוח חיילים אל רמת נגב, ששכנה כנראה מדרום מזרח לערד, בגבול עם ממלכת אדום, משקפת מצב חירום וחשש כבד מפני חדירת האדומים אל שטחי יהודה .החשש מפני חדירת האדומים, בעלי בריתם של הבבלים במלחמתם ביהודה עוד בימי יהויקים (ראה לעיל), התממש בזמן חורבן בית ראשון ולאחריו, כאשר האדומים נטלו חלק פעיל בכיבוש ירושלים והשתלטו על שטחים נרחבים בדרומה של יהודה. שטחים אלה הפכו
אליםש2. טביעת החותם (בולה) של גמריהו בן שפן שהתגלתה ב'בית הבולות' בשטח G בעיר דוד, תחילת המאה השישית לפסה"נ .
אליםש3. מכתב מס '24 מהמצודה היהודאית בערד, תחילת המאה השישית לפסה"נ.
ל'אידומיאה' בימי השלטון הפרסי וההלניסטי, עד שהושבו לתחום ממלכת יהודה בימי שלטון בית חשמונאי.[38]
על ממדי ההרס והשינויים הדמוגרפיים שחלו ביהודה בשלהי המאה השביעית ותחילת המאה השישית לפסה"נ מלמדים נתוני הסקרים והחפירות הארכיאולוגיות שהתנהלו בחבליה השונים של ממלכת יהודה. התמונה היישובית העולה מניתוח הנתונים מורכבת ונתונה לפרשנות, ונראה כי עוצמת החורבן והירידה הדמוגרפית אינה אחידה בין אזור אחד למשנהו.[39]
אין ספק שירושלים, בירת הממלכה, והעורף החקלאי הסובב אותה נפגעו פגיעה אנושה בעקבות הכיבוש הבבלי בשנת 586 לפסה"נ. בכל השכבות מסוף תקופת הברזל בירושלים התגלו עדויות להרס ולשריפה הגדולה. כך בעיר דוד, בעופל ובגבעה המערבית (ברובע היהודי ובמצודה.)[40]
יצוק מברזל וראש החץ מברונזה בעל החתך המשולש, המכונה 'חץ סקיתי .' | אליםש4. ראשי חצים עשויים ברונזה וברזל ואבני קלע שהתגלו בשכבות החורבן ביהודה, תחילת המאה השישית לפסה"נ. |
בדומה לאשורים נקטו הבבלים בשיטות המקובלות בלוחמת מצור: בידוד העיר הנצורה בדייק, שפיכת סוללות על חומותיה ושימוש במכונות מצור (כרים ואילי ניגוח) לקעקוע החומות. המצור הממושך על ירושלים וניתוקה ממקורות האספקה שלה גרם לרעב כבד ולהתפשטות מגפות שהציקו לתושביה ופגעו קשות ברוח הלחימה של מגניה.[41]
עדויות דרמטיות ללחימה שהתחוללה בירושלים נמצאו בחפירות נחמן אביגד ב'מגדל הישראלי', בצפון הרובע היהודי. עם חשיפת קטע מקו הביצור הצפוני של העיר, ואולי גם חלק משער, נמצאו מספר ראשי חצים משני טיפוסים: ראש החץ השטוח ראשי חצים נוספים התגלו ב'בית הבולות' וב'חדר השרוף' בעיר דוד (בשטח G), ובשכבות החורבן הבבלי בלכיש ובעין גדי (תל גורן.)[42]
ממדי החורבן ניכרים במפולות הקירות ושכבות האפר שנמצאו על רצפות הבתים בעיר דוד ובגבעה המערבית, תוצאה של התלקחות קורות העץ שתמכו בגגות וקריסתן. על עוצמת האש שבערה בעיר מלמד קנקן שהתגלה בשטח E בעיר דוד. כלי זה התעוות אולי כתוצאה מחשיפתו לחום קיצוני.[43] כלי החרס המנותצים שהתגלו בכל האתרים בהם זוהתה שכבת החורבן הבבלי, מזכירים את משל בקבוק החרס בנבואה הקשה שנשא ירמיהו לאנשי ירושלים:
"ֹכֹּה אַָמַר יְהָוָה ָהָלֹךְ וְקָנִיָתָ בַקְֻבֻּק יוֵֹצֵר חֶָרֶשׂ וּמִזִּקְֵנֵי הָָעָם וּמִזִּקְֵנֵי הַכֹּהֲִנִים. וְיָצָאָתָ ֶאֶל-ֵגֵּיא ֶבֶן-הִֹנֹּם ֲאֲשֶֶׁ ר פֶַּתַח שַַׁעַר החרסות (הַחַרְִסִית) וְקָרָאָתָ ָשָּׁם ֶאֶת-הַדְּבִָרִים ֲאֲשֶׁ ר-אֲדֵַבֵּר אֵֶלֶיךָ. וְאָמַרְָתָּ שְִׁמְעוּ דְַבַר-יְהָוָה מַלְֵכֵי יְהוָּדָה וְֹיֹשְֵׁבֵי ְיְרוּשִָׁלִָם ֹכֹּה-אַָמַר יְהָוָה צְָבָאוֹת אֱלֵֹהֵי יִשְׂרֵָאֵל הִנְִנִי מִֵבִיא רָָעָה ַעַל-הַָמָּקוֹם הֶַזֶּה ֲאֲשֶׁ ר ָכָּל-שֹׁמְָעָהּ תִּצַּלְָנָה אָזְָנָיו… וְשָׁבַרְָתָּ הַבַּקְֻבֻּק לְעֵיֵנֵי הָאֲָנָשִִׁ ים הַהלְִכִים אוָֹתָךְ. וְאָמַרְָתָּ אֲלֵיֶהֶם ֹכֹּה-אַָמַר יְהָוָה צְָבָאוֹת כָָּכָה ֶאֶשְֹׁבֹּר ֶאֶת-הָָעָם הֶַזֶּה וְֶאֶת-הִָעִיר הַֹזֹּאת כֲַּאֲשֶֶׁ ר ִיִשְֹׁבֹּר ֶאֶת-כְִּלִי
הַיּוֵֹצֵר ֲאֲשֶֶׁ ר לֹא-יוַּכַל לְהֵרֵָפֵה עוֹד…" (ירמיה אליםש5. קנקן מעוות שהתגלה בשכבת החורבן בשטח יט, א-ג, י-יא)E בעיר דוד, תחילת המאה השישית לפסה"נ.
הנביא ירמיהו, הגיבור הטראגי של אירועי החורבן, המתנגד החריף למדיניות מלכי יהודה ושריהם ,עמד מולם באומץ והוכיח אותם על שחיתותם הדתית והמוסרית וקוצר הראות המדינית שלהם בהתנגדותם לבבל. בנבואותיו קרא ירמיהו ליושבי יהודה ולמלכיה לשוב מדרכם הרעה, לחדול מן הפולחן הזר ולקבל את עולה של בבל, כלי השרת ביד ה' להגשמת רצונו.
דברי ירמיהו מבטאים תפישה תיאולוגית רחבה יותר, המשתקפת בעריכה הסופית של ספר מלכים ובספרות הנבואה. תפישה תיאולוגית זו, שעוצבה באופן סופי תחת הרושם הכביר שהותירו אירועי החורבן והגלות, תולה בעבודה הזרה ובשחיתות המוסרית שפשו בירושלים וביהודה את הסיבה המרכזית לאסון הגדול, שבא כעונש מהאל על הפרת הברית עמו.[44]
ביטויים לעבודה הזרה בירושלים ובמקומות נוספים ביהודה מופיעים בדברי הנביא ירמיהו:
" יַַעַן ֲאֲשֶֶׁ ר עֲזָבִֻנִי וַיְנְַכְּרוּ ֶאֶת-הַָמָּקוֹם הֶַזֶּה וַיְקְַטְּרוּ-בוֹ לֵאלִֹהִים אֲחִֵרִים ֲאֲשֶֶׁ ר לֹא-יְָדָעוּם הֵָמָּה וַאֲבוֹתֵיֶהֶם וּמַלְֵכֵי יְהוָּדָה וּמְָלְאוּ ֶאֶת-הַָמָּקוֹם הֶַזֶּה ַדַּם נְקִִיִּם . וָּבָנוּ ֶאֶת-ָבָּמוֹת הַבַַּעַל לִשְֹׂרֹף ֶאֶת-בְּנֵיֶהֶם בֵָּאֵשׁ ֹעֹלוֹת לַבַָּעַל אֲשֶׁ ר לֹא-צִוִּיִתִי ְוְלֹא דִבַּרְִתִּי ְוְלֹא עָלְָתָה ַעַל-לִִבִּי … וְָהָיוּ בֵָּתֵּי ְיְרוּשִָׁלִַם וּבֵָתֵּי מַלְֵכֵי יְהוָּדָה כְִּמְקוֹם הַתֶֹּפ הַטְּמִֵאִים לְֹכֹל הַבִָּתִּים ֲאֲשֶׁ ר קְִטְּרוּ ַעַל-גַּגּתֵיֶהֶם לְֹכֹל צְָבָא הַשָּׁמִַיִם וְהֵַסֵּךְ נְסִָכִים לֵאלִֹהִים אֲחִֵרִים" (ירמיה יט, ד-ה, יג)
בירושלים ובאתרים נוספים ביהודה התגלו שברי צלמיות חרס בדמות נשים, המזכירות בצורתן צלמיות פריון מתרבויות המזרח הקרוב הקדום. הצלמיות, שחלקן התחתון מעוצב כעמוד (ומכאן כינוין 'צלמיות עמוד'), התגלו בבתי מגורים, והן שמשו אולי בפולחן לאלוהות פריון כנענית. יש שקשרו אותן עם האשרה, שפולחנה נזכר בין הפולחנים הנוכריים שהתקיימו בממלכת יהודה בימי הבית הראשון.45
רבים מאנשי יהודה הוגלו במהלך הכיבוש הבבלי וחורבן ירושלים .לפי המתואר בספרי מלכים וירמיה הוגלו עם צדקיהו לבבל מספר לא מוגדר של גולים.46 בספר ירמיה נזכרות שלוש הגליות מיהודה בימי נבוכדנאצר ב :'3,023 "יהודים "בשנתו השביעית( 7/895), 832 איש מירושלים בשנתו ה-18 (6/785 לפסה"נ) ו-745 "יהודים" שהגלה נבוזראדן בשנתו ה-23 (1/285
אליםש6. 'צלמיות עמוד' בדמות נשים שהתגלו בשכבות החורבן בעיר דוד ,
עין גדי, ערד ותל משוש, ראשית המאה השישית לפסה"נ. לפסה"נ), ובסך הכל 4,600 נפש.47
יִשְׂרֵָאֵל הִנְִנִי מִֵבִיא רָָעָה ַעַל-ְיְרוּשִָׁלִַם וִיהוָּדָה אֲשֶֶׁ ר ָכָּל-שמעיו( שֹׁמְָעָהּ) תִּצַּלְָנָה שְֵׁתֵּי אָזְָנָיו. וְנָטִיִתִי ַעַל-ְיְרוּשִָׁלִַם ֵאֵת ָקָו שְֹׁמְרוֹן וְֶאֶת-ִמִשְׁקֶֹלֶת ֵבֵּית אַחְָאָב וּמָחִיִתִי ֶאֶת-ְיְרוּשִָׁלִַם כֲַּאֲשֶׁ ר-יִמְֶחֶה ֶאֶת-הַצַּלַַּחַת מָָחָה וְהַָפַךְ ַעַל-פָּנֶיָהָ . וְנַָטַשְִׁתִּי ֵאֵת שְׁאִֵרִית נַחֲלִָתִי וּנְתִַתִּים בְַּיַד איְבֵיֶהֶם וְָהָיוּ לְַבַז וְלְִמְשִָׁסָּה לְָכָל-איְבֵיֶהֶם. יַַעַן ֲאֲשֶֶׁ ר ָעָשׂוּ ֶאֶת-הַָרַע בְּעֵיַנַי וַיְִּהְיוּ מַכְעִִסִים אִֹת ִמִן-ַהַיּוֹם ֲאֲשֶֶׁ ר יְָצְאוּ אֲבוָֹתָם מִמִּצְרִַיִם וְַעַד ַהַיּוֹם הֶַזֶּה" (מלכים ב כא, י-טו)
אביגד 0891: 36 ואיורים 16-15.
(מלכים ב כה, יא; ירמיה לט, ט); וּמִַדַּלּוֹת הָָעָם וְֶאֶת-יֶֶתֶר הָָעָם הִַנִּשְׁאִָרִים בִָּעִיר וְֶאֶת-הַנֹּפְִלִים ֲאֲשֶֶׁ ר נְָפְלוּ ֶאֶל-מֶֶלֶךְ בֶָּבֶל וְֵאֵת יֶֶתֶר הָָאָמוֹן הֶגְָלָה נְבוּזַרְאֲָדָן ַרַב-טַבִָּחִים" (ירמיה נב, טו)
ניתן להניח כי מספרם הכולל של הגולים הגיע לרבבות רבות, וזאת בהתבסס על מספרם של שבי ציון ,כ-50,000 איש, ברשימות המובאות בספרי עזרא ונחמיה.[45]
לאחר מסע רגלי מפרך שארך שבועות רבים ואף חודשים, הגיעו הגולים אל מקום מושבם החדש בארץ בבל. בני משפחת המלוכה, בני המעמד הגבוה ובעלי מקצוע מיומנים הובאו לעיר הבירה בבל (על העדויות להמצאות המלך יהויכין בארמון נבוכדנאצר בבבל, ראו לעיל). נראה כי בני המעמדות הנמוכים יושבו באזורים חקלאיים מרוחקים מהבירה, כפי שמלמדות אותנו התעודות בכתב היתדות הידועות בשם 'תעודות אל יהודו'. מדובר בכ-200 לוחות טין שרובם מצויים בשני אוספים גדולים ,אוסף מרטין סקוין ואוסף דוד סופר, המוצג בתערוכה 'על נהרות בבל' במוזיאון ארצות המקרא ירושלים.[46]
מדובר במסמכים משפטיים וכלכליים, המתוארכים בדיוק של יום על-פי לוח השנה הבבלי, לאורך כמעט מאה שנים, החל מתקופת שלטונו של נבוכדנאצר ב' ועד לימיו של כסרכסס מלך פרס ,מראשית המאה השישית ועד ראשית המאה החמישית לפסה"נ.[47] בתעודות מצויות ידיעות רבות על חיי הכלכלה והמסחר ועל הנוהג המשפטי והפיסקאלי שרווח בדרום ארץ בבל בפרק הזמן הנדון: חוזי שכירות של קרקע חקלאית, בעיקר מטעי תמרים ושדות שעורה, משלוחי תוצרת חקלאית לפירעון חובות, גביית מסים, חוזה נישואין ואפילו צוואה אחת .
התעודות הללו אינן שונות מאלפי תעודות כלכליות – משפטיות מהתקופה הניאו-בבלית ומימי שלטון פרס, אולם הופעתם של אנשים ממוצא זר, גולים או קבוצות גולים, ששמותיהם מלמדים על מקום מוצאם, כמו פלשתים, פניקים, ערבים ומצרים, מיקדה את העניין בתעודות אלה.[48] בין אוכלוסיות אלו בולטים למעלה מ-75 שמות פרטיים, אשר ניתן לזהותם כשמות יהודיים, המיוחסים לכ-021 אנשים שונים, מקרב גולי יהודה שהובאו לבבל בימי נבוכדנאצר ב' (פירס ווונץ' תשע"ה: 24). תעודות אלו פותחות בפנינו צוהר נדיר אל עולמם של הגולים וחיי היומיום שלהם, המשתקפים בפעילותם הכלכלית והמשפטית.
שישבה בו. מקום זה נזכר בתעודות מאוחרות יותר בשמו המקוצר: ַאַל-ַיַהוּדוּ( Āl-Yāḫūdu)[49][50], 'עיר יהודה', שם זהה לכינויה של בירת הגולים בכרוניקה הבבלית (ראה לעיל), מעין ירושלים שהיתה בבבל .תופעה זו אינה ייחודית לגולים שהובאו מיהודה. שטר חוב משנת 5 לכורש( 533 לפסה"נ) נכתב במקום בשם Ḫazatu הקרוי כפי הנראה על שם העיר עזה, שבו יושבו גולים שהובאו לבבל מפלשת.54 המדיניות הבבלית ליישב את הגולים בקיבוצים אתניים הקלה בוודאי על גולי יהודה לבדל את עצמם כקהילה נפרדת ביחס לאוכלוסייה הבבלית המקומית וקבוצות גולים אחרות .
רובם המכריע של השמות היהודיים המופיעים בתעודות הם שמות תיאופוריים הכוללים את שם אלוהי ישראל, המופיע לעתים בכתיב הבבלי בצירוף הסימנים ia-ma, שבוטא ככל הנראה כ-ia-wa, כמו למשל השם Azar-Yāma הוא עזריה.[51] האנשים מופיעים בתעודות בצירוף שם אביהם, ובמקרים אחדים אפשר למצוא נושאי שמות עבריים שלאביהם או לבנם היה שם בבלי, ומכאן שאימוץ שמות נוכריים היה מקובל בקרב הגולים[52], תופעה רווחת בתפוצות ישראל עד לימינו . השמות העבריים המופיעים בתעודות מוכרים לנו מאוצר השמות במקרא ומהממצא האפיגרפי משלהי ימי הבית הראשון ומימי שיבת ציון. כך למשל השם 'שלמיהו'[53], המופיע בספרי ירמיה, עזרא |
אליםש7. 1 :82 CUSAS, התעודה הקדומה באוסף: התחייבות להבאת סופר, עיר היהודים, משנת 33 לנבוכדנאצר ב ,'275 לפסה"נ.
[54]בתעודה מכ' בניסן שנת 33 למלכות נבוכדנאצר ב' (אביב 572 לפסה"נ), שבה מוזכר סופר הכותב בכתב אלפביתי (המובחן במינוח האכדי מסופרי כתב היתדות הבבליים), נזכרים שלושה עדים ,שלאחד מהם שם יהודי מובהק: עזריהו בן יהוכל. המסמך נכתב בַאַלו-ַשַׁ-יַהוּדַַיַה (Ālu ša Yaḫūdāia), 'עיר היהוד(א)ים.'52 התעודה נכתבה 25 שנה לאחר גלות יהויכין וכ-15 שנה לאחר חורבן ירושלים ובית המקדש, ועולה ממנה כי כבר בשלב מוקדם זה התקיים בבבל ישוב שנקרא על שם אוכלוסיית הגולים הדומיננטית מיהודה ונחמיה.[55][56] או סמכיהו59, המצוי במכתבי לכיש ובתעודות נוספות מסוף ימי ממלכת יהודה.[57]
אחדים מהשמות משקפים את מצבם הנוכחי של הגולים, כמו גליהו (ה' גלה או הגלה)[58], פלטיהו (ה' הציל)[59] ופדיהו (ה' פדה)[60] או את כמיהתם לגאולה העתידית, כמו נחום[61] או נחמיהו[62][63]. ברשימה המפרטת תשלומים על נחלות קשת (ראה להלן) משנת 5 לדריווש (517 לפסה"נ), נזכר בין המשלמים אדם בשם Yāli-Yama, כנראה יעליהו ,
אליםש8. 01 :82 CUSAS, שטר חוב על שעורה מאל-יהודו, משנת 6 לנבונאיד( 550 לפסה"נ). השם 'שלמיה' כתוב בכתב העברי הקדום על הדופן הצר של הלוח.
לצד אדם ששמו הוא Yāšub-ṣidiqu, אולי ישוב-צדיק.66 מעניין כי שני היהודים הללו, ששמותיהם מבטאים את כמיהת הגולים לשוב למולדתם, מופיעים בתעודה שנכתבה בשנת 5 לדריווש( 715 לפסה"נ), שנה לפני חנוכת בית המקדש בירושלים.[64]
התעודות שופכות אור על חיי היומיום של הגולים ועל מעמדם הכלכלי והחברתי בחברה הבבלית בתקופה הנדונה. לאחר מסע ממושך הגיעו הגולים לארץ בבל ויושבו על אדמות המלך. את הקרקעות הללו הם עיבדו לפרנסתם, ובתמורה שילמו למדינה מסים בתוצרת חקלאית, בכסף, בעבודות ציבוריות או בשירות צבאי לזמן קצוב, בדומה לשירות 'מילואים' בימינו. הדגם של 'אדמה תמורת שירות', מוכר היטב בבבל מתעודות כלכליות-משפטיות מימי השלטון האחמני הפרסי, אך ראשיתו בתקופה הניאו-בבלית, כנראה על-פי דגם שהתקיים עוד בימי האימפריה הניאו-אשורית.[65][66] תעודות אל-יהודו מלמדות אותנו שגולי יהודה שולבו במערכת המיסוי הזו בשלב מוקדם, כבר בימי שלטונו של נבוכדנאצר ב.'69
השתקעות הגולים בבבל בדורות הראשונים לאחר הגעתם משתקפת בדבר ה' בפי הנביא ירמיהו:
"ֹכֹּה אַָמַר יְהָוָה צְָבָאוֹת אֱלֵֹהֵי יִשְׂרֵָאֵל לְָכָל-הַגּוָֹלָה ֲאֲשֶֶׁ ר-הִגְלֵיִתִי ִמִירוּשִָׁלִַם בָּבֶָלָה. ְבְּנוּ בִָתִּים ְוְשֵֵׁ בוּ וְנְִטְעוּ ַגַנּוֹת וְאְִכְלוּ ֶאֶת-פִּרְָיָן. ְקְחוּ ָנָשִִׁ ים וְהוִֹלִידוּ בִָּנִים וָּבָנוֹת וְּקְחוּ לִבְנֵיֶכֶם ָנָשִִׁ ים וְֶאֶת-בְּנוֹתֵיֶכֶם ְתְּנוּ לַאֲָנָשִִׁ ים וְתֵלַדְָנָה בִָּנִים וָּבָנוֹת וְּרְבוּ-שָָׁ ם וְַאַל-תִּמְָעָטוּ. וְדְִרְשׁוּ
ֶאֶת-שְׁ לוֹם הִָעִיר ֲאֲשֶׁ ר הִגְלֵיִתִי אֶתְֶכֶם שָָׁמָּה וְהִתְפְַּלְלוּ בַעֲָדָהּ ֶאֶל-יְהָוָה ִכִּי ִבִשְׁלוָֹמָהּ יִהְֶיֶה לֶָכֶם שָׁ לוֹם" (ירמיה כט, ד-ז.)[67]
מיקומו המדויק של הישוב אל-יהודו, כמו רבים מהישובים הנזכרים בתעודות, אינו ידוע. אולם הופעתם של ישובים שמיקומם מזוהה, כמו הערים ניפור, ֵכֵּש וכַּרכַָּרָה, מאפשר להצביע על מרחב פעילותם המשוער של הגולים, מדרום מערב לעיר ניפור, אזור חקלאי שנפגע במהלך המלחמות בין אשור לבבל, בשליש האחרון של המאה השביעית לפסה"נ.[68] נראה שהושבת קבוצת גולים באזור זה נבעה מהצורך לשקמו מבחינה דמוגרפית כדי להשיב לו את ערכו הכלכלי ולשלבו במערכת המיסוי הממלכתית (אפעל תשמ"ג: 20).
חיזוק להצעה זו ניתן למצוא באזכור הישוב 'נהר כבר( 'Āl nār Kabara) בתעודה המתוארכת למחצית הראשונה של המאה החמישית לפסה"נ, המשתייכת לאחת מקבוצות התעודות שבקורפוס.[69][70]
על נהר כבר, תעלה ראשית שחצתה את העיר ניפור, שכן הישוב 'תל אביב'[71] אליו הגיע הנביא יחזקאל להביא את דבר ה' לבני הגולה:
"וַיְִהִי ִבִּשְְׁ לֹשִִׁ ים שָָׁנָה בָּרְבִיִעִי בַּחֲמִָשָּׁה לַחֶֹדֶשׁ וַאֲִנִי ְבְתוֹךְ-הַגּוָֹלָה ַעַל-נְַהַר-כְָּבָר נִפְְתְּחוּ הַשָּׁמִַיִם וָאֶרְֶאֶה מְַרְאוֹת אֱלִֹהִים. בַּחֲמִָשָּׁה לַחֶֹדֶשׁ ִהִיא הַשָָּׁנָה הַחֲִמִישִִׁ ית לְָגָלוּת הַמֶֶּלֶךְ יוֹיִָכִין. הָֹיֹה הָָיָה דְַבַר-יְהָוָה ֶאֶל-יְחֶזְֵקֵאל ֶבֶּן-בּוִּזִי הַכֵֹּהֵן בְּאֶֶרֶץ כַּשְִׂדִּים ַעַל-נְַהַר-כְָּבָר וַתְִּהִי עָָלָיו שָׁ ם ַיַד-יְהָוָה" (יחזקאל א, א-ג.)
"וָָאָבוֹא ֶאֶל-הַגּוָֹלָה ֵתֵּל אִָבִיב הַֹיּשְִׁבִים ֶאֶל-נְַהַר-כְָּבָר ואשר (וֵָאֵשֵׁ ב) הֵָמָּה יוֹשְִׁבִים שָָׁ ם
וֵָאֵשֵֵׁ ב שָָׁ ם שִׁבְַעַת יִָמִים ַמַשְִׁמִים בְּתוָֹכָם" (יחזקאל ג, טו)74
שאליםש9. מפת דרום ארץ בבל – אזור פעילותם המשוער של גולי יהודה על סמך תעודות אל-יהודו .
על-פי התאריכים, שמות המקומות ושמות האנשים הנזכרים בלוחות שחזרו מהדירות התעודות, פירס
ְוְוונץ', מספר אילנות יוחסין של הגולים, שהארוכה שבהן כוללת ארבעה ואולי חמישה דורות:
בן הדור הראשון, סמכיהו ,מופיע כאביו של רפאיהו בקבלה על שטר חוב משנת 561 לפסה"נ, שנתו הראשונה של אויל מרודך ,יורשו של נבוכדנאצר ב.'75 אפשר לשער כי סמכיהו זה נמנה עם הגולים שהגיעו לבבל לאחר חורבן ירושלים ,25 שנה קודם לזמן התעודה, או שהיה
צאצא להורים שהוגלו בגלות יהויכין, בשנת 597 לפסה"נ. רפאיהו בן סמכיהו נשא לאשה את יפיהו (Yapa-Yāḫȗ), הנזכרת כערבה בשטר חוב של בעלה משנת 5 לנבונאיד, אחרון מלכי בבל( 155 לפסה"נ.)76 לבני הזוג נולד בן, אחיקם, הנזכר לראשונה בתעודה משנת 5 לכורש מלך פרס( 335 לפסה"נ), קבלה על תשלום חוב ההלך (חובת השירות הצבאי) שהומרה בתשלום כספי של 6 שקלי כסף.77 אחיקם בן רפאיהו, המופיע בכ-20 תעודות שונות, היה אחד מהיזמים הפעילים בין צאצאי
אליםש10. אילן היוחסין של משפחת סמכיהו (מתוך התערוכה "על נהרות בבל)"
גולי יהודה בימי כורש ודריווש. הוא מלווה ולווה כספים ותוצרת חקלאית בעסקאות בהן מעורבים יהודים ובבלים78, מעורב בגביית תשלומי מס על יבול מאדמות המלך79, מופיע בין העדים במסמכים המפרטים אומדן תשלום מס שנגבה על ידי בא כוחו של פחת עבר הנהר80 ושותף במיזמים חקלאיים
אליםש11. 45 :82 CUSAS, צוואת אחיקם בן רפאיהו, בבל, שנה 16 לדריווש ,504 לפסה"נ.
ועסקיים.81
על מעמדו החברתי והכלכלי של אחיקם בן רפאיהו מלמדת תעודה יוצאת דופן שנכתבה בבבל בז 'בתשרי, שנת 16 לדריווש( 405 לפסה"נ) – צוואת אחיקם. בתעודה זו מצוינים נכסים וחובות שהוריש האב לחמשת בניו: נריהו, יהועז ,חגי, יהועזר ויהושע.82 בין הנכסים המשפחתיים נזכרת אמה הנושאת שם בבלי, אותה ירשו שניים מהבנים .עבד נוסף, עבדיהו, ירשו שלושת הבנים האחרים .
אחיקם נחשב לאדם חופשי, וכמו
גולים אחרים במעמדו, הוא היה צמית שחויב בתשלום עבור אדמות המלך שהוענקו לו (או לאבותיו) .גורלו של העבד היהודי הנזכר בצוואה שפר עליו פחות. נסיבות שעבודו אינן ידועות לנו, אך הופעתו בתעודה מלמדת על המדרג הכלכלי-חברתי שהתקיים בקהילת הגולים .
התעודות מלמדות כי בנוסף לעבדים ולצמיתים, גולים יהודים השתלבו במנגנון המיסוי הממלכתי כגובי מס מדרג נמוך, בתקופת השלטון הפרסי בבבל.[72] שילובם של יהודים במנהל הממלכתי לא הוגבל לדרגים הזוטרים. לאחר חורבן ירושלים והגליית צדקיהו, ואולי עוד קודם לכן, מונה גדליהו בן אחיקם למושל על הנשארים ביהודה מטעם השלטון הבבלי[73], ובתקופת השלטון הפרסי מונו פקידים יהודים לשמש כפחות ביהד, כדוגמת זרובבל בן שאלתיאל, נכדו של המלך יהויכין, נחמיה בן חכליה[74] או יחזקיה הפחה, ששמו מופיע על מטבעות יהד.
עיון באילן היוחסין של צאצאי סמכיהו מגלה תופעה מרתקת; לכל בני המשפחה ניתנו שמות יהודים ,החל מסמכיהו ובנו רפאיהו, בימי השלטון הבבלי, ועד לחמשת בניו של אחיקם, בימי שלטון דריווש ,בסוף המאה השישית לפסה"נ. זאת ועוד, רובם המכריע של האנשים בעלי השמות היהודים נולדו לאב עם שם יהודי. הענקת שמות יהודים במשך ארבעה ואולי אפילו חמישה דורות[75], היא ביטוי למאמצם של הגולים לשמר את זהותם הדתית והלאומית בסביבה הנוכרית, שהעמידה בפניהם אתגרים דתיים ותרבותיים לא פשוטים. בהגיעם לבבל התמודדו הגולים עם קשיים פיזיים ונפשיים: הסתגלות לתנאי החיים בסביבה החדשה וחיפוש מקורות קיום ופרנסה. אולם החיים בגולה הציבו בפני הגולים אתגר משמעותי לא פחות: כיצד להמשיך לשמר את זהותם הדתית והלאומית במציאות חדשה, כשהם מנותקים ממולדתם וללא המקדש שחרב.[76]
השמות הפרטיים אינם מבטאים רק את זהותם הפרטית של בעליהם. כפי שראינו למעלה, השמות משקפים גם את זהותם של הגולים כקבוצה, את אמונתם באלוהי ישראל, את מצבם העכשווי בגלות ואת כמיהתם לגאולה בעתיד.
בנקודת זמן מסוימת בין הדור של רפאיהו לזה של אחיקם נכבשה בבל על ידי כורש מלך פרס, ב-539 לפסה"נ. שלטון כורש מציין נקודת מפנה במדיניות האימפריאלית ביחס לגולי יהודה. על-פי המסופר בספרי עזרא ודברי הימים, בשנת מלכותו הראשונה התיר כורש לגולי יהודה לשוב לירושלים ולבנות מחדש את בית המקדש.[77] מתברר כי לא רק גולי יהודה נהנו ממדיניות סובלנית זו. בכתובת הגליל שנכתבה לרגל שיקום ביצורי בבל, מתאר כורש כיצד השיב לתושבי ארץ בבל את זכויותיהם, החזיר לערים את צלמי האלים וחידש את פולחנם.[78]
ב-1926-7 התגלו בנירב, ממזרח לעיר חלב שבצפון סוריה ,27 תעודות משפטיות בכתב היתדות שנכתבו בעיר בבל ובישובים נוספים בארץ בבל, וביניהם 'הישוב של אנשי נירב'. התעודות מתוארכות מימי נרגל-שראצר מלך בבל( 560-556 לפסה"נ) ועד תחילת ימי מלכות דריווש מלך פרס (ב-125 לפסה"נ). תעודות אלה הגיעו לצפון סוריה עם גולים שחזרו לארץ מולדתם, בראשית ימי דריווש ,פחות או יותר במקביל לראשית עלייתם של שבי ציון לירושלים (אפעל 8791: 48-78).
רובן הגדול של תעודות אל-יהודו נכתבו לאחר הצהרת כורש ובימי שיבת ציון.[79] תעודות אלה מספרות את סיפורם של הגולים שבחרו להישאר בבבל על אף שעמדה בפניהם האפשרות לשוב לירושלים (בדומה לברירה העומדת בפני כל יהודי מאז שיבת ציון בעת החדשה.)
שבי ציון שבחרו לשוב לירושלים התמודדו עם אתגרים לא פשוטים, כמו סכסוכים על קרקעות שנתפסו על ידי תושבי הארץ שלא יצאו לגלות, ועימותים עם גורמים עוינים שביקשו למנוע את הקמת המקדש בירושלים, שבנייתו הושלמה רק ב-516 לפסה"נ. פעילותם של עזרא ונחמיה ביהודה, באמצע המאה החמישית לפסה"נ, משקפת כנראה תמורות משמעותיות שהתחוללו בקרב יהודי בבל בימי שיבת ציון. המאבק שניהל נחמיה על שמירת השבת בירושלים וגירוש הנשים הנוכריות[80] מבטא כנראה את המתח שהתקיים בין "העולים החדשים" שזה מקרוב באו ל"תושבים הוותיקים". מתקבל הרושם כי שבי ציון הביאו עמם יהדות שהציבה "גדרות תרבותיות" גבוהות יותר עם מאפיינים בדלניים מובהקים – הקפדה על שמירת השבת והימנעות מנישואי תערובת – כאמצעי להתמודדות עם הסביבה הנוכרית והמאיימת בבבל. נראה כי תהליכים אלה לא עברו על תושבי יהודה, שלא התנתקו מארצם ולא נזקקו לאותם אמצעי הגנה מעצבי זהות שהביאו עמם שבי ציון.
אל מול תופעות של בידול תרבותי אפשר לראות גם תופעות הפוכות של אימוץ מאפיינים תרבותיים מהסביבה הנוכרית. שתי דוגמאות בולטות לכך: אימוץ שמות בבליים – כמו זרובבל, ששבצר, מרדכי ואסתר – ואימוץ הלוח הבבלי, שהפך מאז ראשית ימי הבית השני ללוח השנה היהודי, הוא "הלוח העברי" (אפעל תשמ"ג: 25).
תעודות אל-יהודו חושפות בפנינו את הניצנים הראשונים בתהליך צמיחתו של המרכז היהודי החשוב ביותר שעיצב את דמותה של היהדות באלף וחמש-מאות השנים הבאות. כאלף שנה לאחר ימיהם של רפאיהו ואחיקם ייחתם בבבל התלמוד הבבלי, היצירה ההלכתית החשובה ביותר בעולם היהודי ,ועל נהרות בבל יקומו הישיבות הגדולות בתקופת הגאונים. ראש הגולה בבבל ייחשב למנהיג העולם היהודי כולו, צאצאו של יהויכין, מלך יהודה שגלה בגלות הראשונה.
קהילת יהודי בבל שגשגה גם בעת החדשה, יהודי עיראק המודרנית התערו היטב בחברה ובמוסדות השלטון, קיימו קשרי מסחר ענפים והקימו מוסדות חינוך וקהילה מפוארים, עם קווי דמיון המזכירים את התמונה העולה מתעודות אל-יהודו. הפריחה התרבותית והכלכלית של קהילת יהודי בבל החלה להתערער עם עליית הלאומיות הערבית בעיראק בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת, ובעיקר עם החרפת הסכסוך היהודי-ערבי בארץ ישראל לפני קום המדינה. בעקבות הקמת מדינת ישראל במאי 1948 הורע מאוד מצבם של יהודי עיראק ובתחילת שנות ה-50 רובם עלו למדינה הצעירה במבצע 'עזרא ונחמיה'. בכך בא הקץ לאחד הפרקים הארוכים והמפוארים בתולדות עם ישראל, פרק שראשיתו לפני למעלה מאלפיים וחמש מאות שנה, אי שם בירושלים שהיתה בבבל…
שש
אביגד 1980
נ' אביגד, העיר העליונה של ירושלים, ירושלים
.1980
אוסישקין תשע"ג
ד' אוסישקין, לכיש בתקופת המקרא – סיפור של בניין והרס, חפירה ושחזור, ירושלים תשע"ג.
אחיטוב תשס"ה
ש' אחיטוב, הכתב והמכתב, ירושלים תשס"ה.
אפעל תשמ"ג
י' אפעל, "גלות בבל", ח' תדמור (עורך) ,ההיסטוריה של עם ישראל – שיבת ציון ימי שלטון פרס, ירושלים תשמ"ג ,27-17.
אפעל תשמ"ט
י' אפעל, "היהודים בגלות בבל בתקופת המקרא – השפעות תרבותיות וקווי ייחוד", י 'קפלן ומ' שטרן (עורכים), התבוללות וטמיעה – המשכיות ותמורה בתרבות העמים ובישראל ,ירושלים תשמ"ט ,29-19.
אפעל 1978
Babylonia in the 6th-5th Centuries BC:
Maintenance and Cohesion, OrNS 47 )1978(, 74-88.
אפעל 1989
י' אפעל, "הערות לקסיקאליות על כמה מונחי-צבא קדומים", ארץ ישראל, כ' (תשמ"ט) ,
119-115.בגין תש"ס
ז"ב בגין, כי לא נראה את עזקה – מקורם של מכתבי לכיש, ירושלים תש"ס.
הורביץ ואחרים תשע"הו' הורביץ ואחרים, על נהרות בבל: תעודות בכתב היתדות מראשית גלות בבל, ירושלים תשנ"ה.
ווקוסבוביץ 2015פ' ווקוסבוביץ, על נהרות בבל, סיפורה של גלות בבל, ירושלים 5102.ויידנר 9391 E.F. Weidner, Jojachin, König von Juda, in
Babylonischen Keilschrifttexten, Mélanges
Syriens offerts à M.R. Dussaud, II, Paris 1939, 923-935.
1996 ז 'ואנס ולמיירF. Joannès and A. Lemaire, Contrats babyloniens d'époque achéménide du Bîtabi Ram avec une épigraphe araméenne, RA 90 )1996(, 41-60.
1999 ז 'ואנס ולמיירF. Joannès and A. Lemaire, Trois tablettes cuneiforms à l'onomastique ouestsèmitique, Transeuphratène 17 )1999(, 17-34.
כוגן תשס"דמ' כוגן, אסופת כתובות מאשור ומבבל ,ירושלים תשס"ד.ליפשיץ 2003
Judah between the Seventh and Fifth
Centuries B.C.E, in: O. Lipshitz and J.Blenkinsopp, Judah and the Judeans in the Neo-Babylonian Period, Winona Lake .673-323 ,3002
מזר תשע"א
א' מזר, "החפירות בראש גבעת עיר דוד ובעופל", קדמוניות 140 (תשע"א) ,88-80.
מלמט תשמ"ב
א' מלמט, שנותיה האחרונות של ממלכת יהודה, א' מלמט (עורך), ההיסטוריה של עם ישראל, ימי המלוכה – היסטוריה מדינית ,ירושלים תשמ"ב ,151-140.
פוסטגייט 1974
J.N Postgate, Taxation and Conscription in the Assyrian Empire )Studia Pohl, series maior, I(, Rome 1974.
פורטן 1981
Biblical Archaeologist 44 )1981(, 36-52.
פורטן וירדני תשמ"ו
ב' פורטן וע' ירדני, אוסף תעודות ארמיות ממצרים העתיקה, כרך א' – אגרות, ירושלים תשמ"ו.
פירס 4102
L.E. Pearce, Continuity and Normality in Sources Relating to the Judean Exile, in: G. Knoppers et al., Hebrew Bible and
Ancient Israel, vol. 3 )2014(, no. 2, 163-184.
מויםילש אליםלר
אליםש1,ש3. צילום: מיקי קורן, באדיבות רשות העתיקות.
אליםש2. צילום: קלרה עמית, באדיבות רשות העתיקות.
אליםש4-6. צילום: משה קן.
אליםש7,ש10,ש11. צילום: ארדון בר חמא.
אליםש8. צילום: משה קן.
אליםש9. מתוך: ווקוסבוביץ 5102: 96.
פירס ווונץ' תשע"ה
לורי פירס וקורנליה וונץ', "בקרב עמים רבים ,"בתוך, ו' הורביץ ואחרים, על נהרות בבל:
תעודות בכתב היתדות מראשית גלות בבל ,ירושלים תשע"ה ,23-19.
פירס ווונץ '4102
L.E. Pearce and C. Wunsch, Documents of Judean Exiles and West Semites in Babylonia in the Collection of David Sofer )CUSAS
28(, Bethesda 2014.
רייך תש"ס
ר' רייך, "הטופוגרפיה והארכיאולוגיה של ירושלים בתקופת הבית הראשון", ש' אחיטוב וע' מזר (עורכים), ספר ירושלים – תקופת המקרא, ירושלים תש"ס ,130-93.
שטרן 2007
Jerusalem 2007.
שילה 1984
שילה 1985
י' שילה, קבוצת בולות מעיר דוד, ארץ ישראל ,י"ח( 5891), 87-73.
[1] אני מודה לאוצר התערוכה והמוזיאון ד"ר פיליפ ווקוסבוביץ ולמוזיאון ארצות המקרא ירושלים על הסיוע והייעוץ בהכנת המאמר. עיצוב התערוכה נעשה על ידי 'טחנה לעצוב'. כל המופיע במאמר זה נכתב על ידי המחבר ובאחריותו בלבד.
[2] פירס ווונץ '2014; תרגום עברי של התעודות מאוסף סינדי ודוד סופר המוצגות בתערוכה 'על נהרות בבל' ראה אור לאחרונה: הורביץ ואחרים תשע"ה. התעודות יצוינו כאן לפי מספרן במהדורה: 82 CUSAS.
[3] ) לפסה"נ(, הומלך צעיר בניו ַשַׁלוּם, ששמו הוסב ליהואחז. אולם לאחר שלושה חודשים הגלה אותו נכה למצרים, כנראה בגלל שהמשיך את מדיניותו הפרו-בבלית של אביו, והמליך תחתיו את אחיו המבוגר ממנו, אליקים, ששמו הוסב ליהויקים )מלכים ב כג, לא-לה; ירמיה כב, יא-יב; וראה את רשימת בני יאשיהו בדברי הימים א ג, טו(. שלטון מצרים על יהודה לווה בהטלת מס כבד על "עם הארץ."
[4] בין השנים 605-609 לפסה"נ שלטה מצרים בארץ ישראל. לאחר שפרעה נכה ב' המית את יאשיהו מלך יהודה במגידו
[5] היטיב לסכם זאת מלמט: "התנודות בזירה הבינלאומית, שהשתנו בקצב מהיר, תבעו ממנהיגי יהודה כושר תמרון ויכולת הסתגלות בלתי-רגילים והעמידו אותם בפני הכרעות מדיניות גורליות חדשים לבקרים." )מלמט תשמ"ב: 141(.
[6] כוגן תשס"ד: 135-130.
[7] שחזור האירועים שהביאו לקיצה של האימפריה הניאו-אשורית מתבססים על כרוניקה בבלית מימי נבופלאסר )'נפילת נינוה'(, כוגן תשס"ד: 130-124; וראה גם: מלכים ב כג, כט; דברי הימים ב לה, כ-כד. על המפנה שחל ביחסי הכוחות באזור מלמד הכתוב במלכים ב כד, ז: "ְוְלֹא-הִֹסִיף עוֹד מֶֶלֶךְ מִצְרִַיִם לֵָצֵאת מֵאְַרְצוֹ ִכִּי-לַָקַח מֶֶלֶךְ בֶָּבֶל מִנַַּחַל מִצְרִַיִם ַעַד-נְַהַר-פְָּרָת ֹכֹּל ֲאֲשֶֶׁ ר הָיְָתָה לְמֶֶלֶךְ מִצְרִָיִם."
[8] הד לאירועים אלה מצוי בתיאור המובא בירמיה לו, ט: "וַיְִהִי בַשָָּׁנָה הַחֲִמִשִִׁ ית לִיהוֹיִָקִים ֶבֶּן-ֹיֹאשִָׁיָּהוּ מֶֶלֶךְ-יְהוָּדָה בַּחֶֹדֶשׁ הְַתְּשִִׁעִי קְָרְאוּ צוֹם לִפְֵנֵי יְהָוָה ָכָּל-הָָעָם ִבִּירוּשִָׁלִָם וְָכָל-הָָעָם הַבִָּאִים מֵעֵָרֵי יְהוָּדָה ִבִּירוּשִָׁלִָם"; חששם של מלכי האזור מפני הבבלים מובע במכתב כתוב ארמית שהתגלה בסקארה שבמצרים ובו פניה של מלך בשם אדון )מלך עקרון?( לפרעה בבקשת עזרה מפני חיל הכשדים שהגיע לאזור אפק )כנראה באזור מקורות הירקון(. המכתב מלמד כי יהויקים ויורשיו לא היו לבד בהיסמכם על סיועה של מצרים כנגד בבל. וראה: פורטן 52-36 :1981 ופורטן וירדני תשמ"ו .
[9] "בְּיָָמָיו עָָלָה נְבֻכַדְנֶאַצַּר מֶֶלֶךְ בֶָּבֶל וַיְִהִי-לוֹ יְהוֹיִָקִים עֶֶבֶד שָָׁ לֹשׁ שִָׁנִים וַָיָּשָָׁ ב וַיִּמְָרָד-בּוֹ" )מלכים ב כד, א(
[10] כוגן תשס"ד: 132. יש להניח שהקרב התרחש במזרח הדלתא המצרית .
[11] שם, שם. לכך מתייחסת נבואת ירמיהו "לְקֵָדָר וּלְמַמְְלְכוֹת ָחָצוֹר ֲאֲשֶֶׁ ר הִָכָּה נבוכדראצור )נְבוּכַדְרֶאַצַּר( מֶֶלֶךְ-בֶָּבֶל" )ירמיה מט, כח-לג.(
[12] "וְַיְשַַׁלַּח יְהָוָה בּוֹ ֶאֶת-גְּדוֵּדֵי כַשְִׂדִּים וְֶאֶת-גְּדוֵּדֵי אֲָרָם )אדום?( וְֵאֵת גְּדוֵּדֵי מוָֹאָב וְֵאֵת גְּדוֵּדֵי בְֵנֵי-ַעַמּוֹן וְַיְשַׁלְֵּחֵם בִּיהוָּדָה לְהַאֲִבִידוֹ כִּדְַבַר יְהָוָה ֲאֲשֶֶׁ ר דִֶּבֶּר בְַּיַד עֲבָָדָיו הַנְּבִיִאִים" )מלכים ב כד, ב והשווה גם ירמיה לה, יא.(
[13] כוגן תשס"ד: 231.
[14] פרק הזמן שחלף בין מות יהויקים והגליית יהויכין – שלושת חודשי מלוכת יהויכין – מקבילים לפרק הזמן המדווח בכרוניקה הבבלית, מכסלו שנת 598 ועד תחילת אדר 597 לפסה"נ.
[15] במלכים ב כד, יב מצוין כי יהויכין הוגלה בשנה השמינית למלכות נבוכדנאצר, דהיינו לאחר ראש השנה הבבלי בתחילת חודש ניסן.
[16] בסוף המאה השביעית לפסה"נ הגיעה ירושלים לשיא גודלה ותחומה המבוצר השתרע על פני שטח של כ-650 דונם וכלל את הגבעה הדרומית-מזרחית )'גבעת עיר דוד'(, הר הבית והגבעה המערבית )הרובע היהודי, הרובע הארמני והר ציון בימינו(, וראה: רייך תש"ס: 118-115.
[17] "ֶזֶה הָָעָם ֲאֲשֶֶׁ ר הֶגְָלָה נְבוּכַדְרֶאַצַּר ִבִּשְַׁנַת-שֶַׁבַע יְהוִּדִים שְׁ לֹשֶׁ ת אֲלִָפִים וְעֶשְִׂרִים וּשְׁ לֹשָׁ ה" )ירמיה נב, כח(
[18] בהמשך נמסר כי אנשי החיל מנו שבעת אלפים איש ואילו החרש והמסגר – אלף נוספים. ייתכן כי בטקסט שולבו שתי גרסאות על מספר הגולים )אפעל תשמ"ג: 17(. באלפיים הנותרים יש למנות אולי גם את בני משפחת המלוכה, האצילים והפקידים ואנשים נוספים שהבבלים בחרו להגלות .
[19] מלמט תשמ"ב: 145-144.
[20] -71 VAT 16283 obv. II 38-40; VAT 16378 obv. ii 10-11, rev. ii; יהויכין מכונה בתואר "מלך ארץ יהודה" במקביל לצדקיהו שמלך בפועל ביהודה. בכך דומה היה מעמדו למלכים גולים נוספים מפלשת ומפיניקיה. מצב זה תרם בוודאי לציפיות שרווחו בירושלים בדבר שיבתו הקרובה ליהודה, המשתקפות בדברי "נביאי השקר" כמו חנניה בן עזור )ירמיה כח ,א-ד.(
[21] הכינוי "איילי הארץ" )מלכים ב כד, טו; יחזקאל יז, יג( מבטא את מעמדם של היוצאים בגלות יהויכין. משל התאנים בחזון ירמיהו )ירמיה כד( משקף את היחס החיובי לגולים שיצאו עם יהויכין לעומת הנותרים ביהודה בהנהגת צדקיהו. על הגליית נביאים וכוהנים )עמם נמנה יחזקאל בן בוזי שניבא אל קהילת הגולים בבבל( ראה ירמיה כט, א. גולי בבל ראו בגלות יהויכין מאורע מכריע במכלול אירועי החורבן, כפי שמלמד מניין השנים ממאורע זה בתיאור שחרור יהויכין מכלאו )מלכים ב כה, כז( ולאורך ספר יחזקאל.
[22] "וַיְִהִי דְַבַר-יְהָוָה אֵַלַי לֵאֹמֹר. אֱָמָר-ָנָא לְֵבֵית הַמִֶּרִי ֲהֲלֹא יְדַעְֶתֶּם ָמָה-אֵֶלֶּה אֱֹמֹר הִֵנֵּה-ָבָא מֶֶלֶךְ-בֶָּבֶל ְיְרוּשִָׁלִַם וַיִַּקַּח ֶאֶת-מַלְָכָּהּ וְֶאֶת-שָׂרֶיָהָ וַיֵָּבֵא אוָֹתָם אֵָלָיו בָּבֶָלָה. וַיִַּקַּח מִזֶַּרַע הַמְּלוָּכָה וַיִּכְֹרֹת ִאִתּוֹ בְִּרִית וַיֵָּבֵא ֹאֹתוֹ בְּאָָלָה וְֶאֶת-אֵיֵלֵי הָאֶָרֶץ לָָקָח. לְִהְיוֹת מַמְלָָכָה שְׁפָָלָה לְבִלְִתִּי הִתְנֵַשֵּׂא ִלִשְֹׁמֹר ֶאֶת-בְִּרִיתוֹ לְעָמְָדָהּ. וַיִּמְָרָד-בּוֹ ִלִשְׁלַֹחַ מַלְאָָכָיו מִצְרִַיִם לֶָתֶת-לוֹ סוִּסִים וְַעַם-ָרָב הֲיִצְָלָח הֲיִמֵָּלֵט הָעֵֹשֵׂה אֵֶלֶּה וְהֵֵפֵר בְִּרִית וְנִמְָלָט" )יחזקאל יז, יא-טו.( מהמשך הדברים ניתן ללמוד כי הפרת הברית נתפסה כחטא מול אלוהי ישראל ומכאן שמלך יהודה הוסאל נשבע אמונים גם בשם אלוהיו, בנוהג המוכר בשבועות הנאמנות בימי האימפריה הניאו-אשורית .
[23] ירמיה כז, ג )הדברים אמורים על שנתו הרביעית של צדקיהו, וראה ירמיה כח, א( .
[24] ירמיה כז, ט-טז .
[25] כוגן תשס"ד: 133. זהו האירוע האחרון המופיע בכרוניקה שהמשכה שבור .
[26] בשנת 592 לפסה"נ ערך פרעה פסמתיך ב' מסע בארץ ישראל ובחוף הפניקי שכלל עלייה לרגל למקדשים. נוכחות המלך המצרי באזור משקפת את ירידת ההשפעה הבבלית ובוודאי תרמה לעליית ביטחונן של יהודה ושכנותיה. במכתב מס '3 מלכיש מדווח על ירידת שר הצבא כניהו בן אלנתן למצרים, עדות נוספת לקשר בין ממלכת יהודה למצרים )אחיטוב תשס"ה: 65-26(.
[27] לאחר שכבשו את ירושלים, הטילו הבבלים מצור ארוך על צור שנמשך 13 שנה ואילו על מעורבותה של עמון מלמד התיאור על הברירה שעמדה בפני מלך בבל אם לעלות על ירושלים או לפנות לרבת בני עמון ביחזקאל כא, כג-כז .
[28] יתכן כי האירוע התרחש בשנת 587 לפסה"נ )שנה 11 לצדקיהו( לאור הכותרת בנבואת יחזקאל: "וַיְִהִי בְּאַַחַת עֶשְֵׂרֵה שָָׁנָה בִָּרִאשׁוֹן ְבְּשִׁבְָעָה לַחֶֹדֶשׁ הָָיָה דְַבַר-יְהָוָה אֵַלַי לֵאֹמֹר. ֶבֶּן-אָָדָם ֶאֶת-זְרוַֹעַ פַּרְֹעֹה מֶֶלֶךְ-מִצְרִַיִם שָׁבָרְִתִּי וְהִֵנֵּה לֹא-חְֻבְּשָָׁ ה לֵָתֵת רְֻפֻאוֹת ָלָשׂוּם ִחִתּוּל לְחְָבְשָָׁ הּ לְחָזְָקָהּ לִתְֹפֹּשׂ בֶּחֶָרֶב" )יחזקאל ל, כ-כא(
[29] במסורת היהודית התקבע יום חורבן המקדש בט' באב כמעין פשרה בין שני התאריכים. ט' באב התקבע במרוצת הדורות כיום פורענות שבו חרב הבית השני, נפלה ביתר ונחרשה ירושלים בידי הקיסר הדריאנוס. על-פי המסורת, גם הגזירה על דור המדבר שלא ייכנס לארץ המובטחת, בעקבות חטא המרגלים, נפלה בט' באב.
[30] -50 וראה הספרות שם(. לפי הצעת טאפנל וידין מדובר בהעתקי מכתבים שנכתבו על גבי מגילות פפירוס ולפיכך הושעיהו היה מפקד בלכיש ואילו יאוש היה מפקד בכיר או שר שישב בירושלים, וראה אוסישקין תשע"ג: 324-318.
[31] קבוצת מכתבים החשובה ביותר נשלחה מהושעיהו אל אדונו יאוש, המפקד המקומי או האזורי )אחיטוב תשס"ה:
[32] מלכים ב כה, ה-ז; ירמיה נב, ז-יא.
[33] אחיטוב תשס"ה: 69-63.
[34] על ההצעה שהמכתב נשלח ללכיש ממרשה הסמוכה, ממנה אין קו ראייה לעזקה אך ניתן לראות ממנה את לכיש, ראה:
בגין תש"ס.
[35] אחיטוב תשס"ה: 69. עזקה ולכיש היו ערי מבצר חשובות שחלשו על שתיים מהדרכים המרכזיות שחיברו את מישור החוף הדרומי ו'דרך הים' שעברה לאורכו, עם לבה של ממלכת יהודה )עזקה על עמק ונחל האלה ולכיש על נחלי לכיש ובית גוברין.(
[36] אחיטוב תשס"ה: 75-72.
[37] שילה 83-82 :1985.
[38] על מעורבותה הישירה של אדום בחורבן ירושלים מלמד מזמור קלז בתהלים: "זְֹכֹר יְהָוָה לִבְֵנֵי ֱאֱדוֹם ֵאֵת יוֹם ְיְרוּשִָׁלִָם הָאֹמְִרִים ָעָרוּ ָעָרוּ ַעַד הְַיְסוֹד ָבָּהּ" )פס' ז(. האיבה הגדולה לאדום משתקפת גם בנבואות הנקמה עליה )ירמיה מט, ז-כב ;יחזקאל כה, יב-יד ועובדיה א, ח-יב: "ֲהֲלוֹא ַבַּיּוֹם ַהַהוּא נְֻאֻם-יְהָוָה וְהַאֲבַדְִתִּי חֲכִָמִים מֱֵאֱדוֹם וּתְבוָּנָה מֵַהַר עֵָשָׂו. וְַחַתּוּ גִבּוֶֹרֶיךָ תֵּיָמָן לְמַַעַן יִכֶָּרֶת-ִאִישׁ מֵַהַר עֵָשָׂו מִקֶָּטֶל. מֵחֲַמַס אִָחִיךָ יַעֲֹקֹב תְּכְַסְּךָ בוּשָָׁ ה וְנִכְרַָתָּ לְעוָֹלָם. ְבְּיוֹם עֲמְָדְךָ מִנֶֶּגֶד ְבְּיוֹם שְְׁ בוֹת זִָרִים ֵחֵילוֹ וְנָכְִרִים ָבָּאוּ שְׁעָָרָו וְַעַל-ְיְרוּשִָׁלִַם ַיַדּוּ גוָֹרָל ַגַּם-אַָתָּה כְּאַַחַד מֵֶהֶם. וְַאַל-תֵֶּרֶא ְבְיוֹם-אִָחִיךָ ְבְּיוֹם נְָכְרוֹ וְַאַל-תִּשְַׂמַח לִבְֵנֵי-יְהוָּדָה
ְבְּיוֹם אָבְָדָם וְַאַל-תַּגְֵדֵּל ִפִּיךָ ְבְּיוֹם צָָרָה.("
[39] לסיכום השינויים הדמוגרפיים ביהודה בין המאות ז'-ה' לפסה"נ, ראה: ליפשיץ 3762003-323 :.
[40] ליפשיץ 2003: 328 וראה ספרות מפורטת שם. החרבת ירושלים חיסלה את המוקד הפוליטי והדתי של ממלכת יהודה ,לאחר שניסיונות חוזרים ונשנים לבסס ביהודה הנהגה נאמנה לבבל על בסיס בית דוד כשלו. במקום ירושלים הוקם מרכז מנהלי ופוליטי חלופי במצפה שבבנימין, שהתבסס )עדיין( על הנהגה מקומית פרו-בבלית .
[41] "וְאַָתָּה ֶבֶן-אָָדָם ַקַח-ְלְךָ לְבֵָנָה וְנָתַָתָּה אוָֹתָהּ לְפֶָנֶיךָ וְחַקּוָֹתָ עָלֶיָהָ ִעִיר ֶאֶת-ְיְרוּשִָׁלִָם. וְנָתַָתָּה עָלֶיָהָ ָמָצוֹר וּבָנִיָתָ עָלֶיָהָ דֵָּיֵק
ְוְשָׁפַכְָתָּ עָלֶיָהָ סֹלְָלָה וְנָתַָתָּה עָלֶיָהָ מֲַחֲנוֹת וְִשִׂים-עָלֶיָהָ כִָּרִים סִָבִיב" )יחזקאל ד, א-ב( ; "הִֵנֵּה הַסְֹּלְלוֹת ָבָּאוּ הִָעִיר לְלָכְָדָהּ וְהִָעִיר נִתְָּנָה בְַּיַד הַכַּשְִׂדִּים הַנִּלְחִָמִים עָלֶיָהָ מִפְֵּנֵי הַחֶֶרֶב וְהָרָָעָב וְהַדֶָּבֶר וֲַאֲשֶֶׁ ר דִּבַּרְָתָּ הָָיָה וְהְִנְּךָ רֶֹאֶה" )ירמיה לב, כד(
[42] אביגד 54-53 :1980; שילה 1984: לוח 33; אוסישקין תשע"ג: 318; שטרן 1822007-179 :.
[43] על מנת שכלי חרס, הנשרף בטמפרטורה שנעה בין 600 ל-800 מעלות צלזיוס, יתעוות באופן שכזה, נדרשת טמפרטורה גבוהה מ-800 מעלות צלזיוס. ייתכן כי הקנקן הכיל שמן זית וכשאחזה בו האש הוגברה עוצמת הבערה.
[44] כך לדוגמה בתיאור מלכות מנשה בספר מלכים: "וַיְדֵַבֵּר יְהָוָה בְַּיַד-עֲבָָדָיו הַנְּבִיִאִים לֵאֹמֹר. יַַעַן ֲאֲשֶֶׁ ר עָָשָׂה מְנֶַשֶּׁה מֶֶלֶךְ-יְהוָּדָה הַתֵֹּעֵבוֹת הָאֵֶלֶּה הֵַרַע מִֹכֹּל ֲאֲשֶֶׁ ר-ָעָשׂוּ הָאֱמִֹרִי ֲאֲשֶֶׁ ר לְפָָנָיו וַיַּחֲִטִא ַגַם-ֶאֶת-יְהוָּדָה בְּגִלּוָּלָיו. לֵָכֵן ֹכֹּה-אַָמַר יְהָוָה אֱלֵֹהֵי
[45] הערכת מספרם של הגולים צריכה לקחת בחשבון גם את הגולים שהעדיפו להישאר בבבל, וראה: אפעל תשמ"ג: 81.
[46] פירס ווונץ '2014; פירס 2014; תרגום עברי של התעודות באוסף דוד סופר ראה אור עם פתיחת התערוכה: הורביץ ואחרים תשע"ה. מהדירות התעודות, לורי פירס וקורנליה וונץ', זיהו שלוש קבוצות של תעודות, שהמשמעותית ביניהן היא הקבוצה מַאַל-יהוּדוּ, שבתוכה המספר הגבוה ביותר של נושאי שמות עבריים. על שתי הקבוצות הנוספות, ראה: פירס ווונץ 'תשע"ה: 23-19.
[47] רוב התעודות מתוארכות לתקופת השלטון הפרסי, ובעיקר לימי שלטונו הממושך של דריווש) 465-486 לפסה"נ(. פרק הזמן המתועד בלוחות אל-יהודו צמצם באופן ניכר את פער המידע בן כ-150 שנה שבין היציאה לגלות להופעת צאצאי גולי יהודה בתעודות מארכיון בית מוַּרַשוּ, מהמחצית השנייה של המאה החמישית לפסה"נ, וראה: פירס ווונץ' תשע"ה: 71, 19 וגם פירס 1682014-167 :.
[48] על מוצאם של אנשים אלה ניתן ללמוד מהמרכיב התיאופורי בשמם או על-פי השתייכותם האתנית, אם היא מצוינת .
[49] :82 CUSAS; הורביץ ואחרים תשע"ה: תעודה מס '101. על ישובים נוספים המלמדים על מקום מוצאם של הגולים ,כמו אשקלון וארצה )פלשת(, מליד ותבל )אסיה הקטנה(, בית הצורים )פיניקיה(, מצרים וערב, ראה אפעל 82-80 :1978, וגם: אפעל תשמ"ג: 02.
[50] על האפשרות כי בתקופה הנדונה שם המקום נהגה כ'ַאַל-ַיַהוּד' או בקיצור 'ַיַהוּד', ראה: פירס ווונץ '2014: 168 הערה 9.
[51] לזיהוי השמות היהודיים בקרב הגולים, ראה: אפעל תשמ"ג: 19.
[52] לזיהוי תופעה זו בתעודות בית מורשו במחצית השנייה של המאה החמישית לפסה"נ, ראה: אפעל תשמ"ט: 13.
[53] בעל חוב של שעורה בשטר מאל-יהודו משנת 6 לנבונאיד ,550 לפסה"נ) 01 :82 CUSAS(. השם שלמיהו בן נדביהו מופיע באכדית בכתב היתדות ובכתיב אלפביתי בכתב העברי הקדום )'שלמיה'( בדופן הצר של הלוח )ראה איור 8(.
[54] :82 CUSAS ; הורביץ ואחרים תשע"ה: 03.
[55] ,9 ,8 ,7 ,6 :82 CUSAS; סמכיהו אבי רפאיהו.
[56] לדוגמה: ירמיה לו, כו )שלמיהו בן עבדאל(; עזרא י, לט, מא )מנושאי הנשים הנוכריות(; נחמיה יג, יג )שלמיה הכהן( ;דברי הימים א כו, יד )ברשימות הלויים.(
[57] לכיש מס '4 )אחיטוב תשס"ה: 64-63( וכנראה גם מס '22 )שם: 78(; ברשימת שמות )חיילים?( באוסטרקון 'עשרת 'מחורבת עוזה )שם: 162( ובאוסטרקון )מח'רבת אל קום?, שם: 171(.
[58] גליהו בן עזזיהו מופיע על צדו האחורי של שבר לוח מאל-יהודו) 83 :82 CUSAS( משנת 10 לדריווש) 512 לפסה"נ.(
[59] פלטיהו אביו של חשביה, עד בשטר חוב על שעורה משנת 4 לנבונאיד ,552 לפסה"נ) 3 :82 CUSAS(; אביו של מתניהו ,בעל מטע תמרים הנזכר בשטר חוב שהונפק באל-יהודו) 35 :82 CUSAS( בשנת 9 לכסרכסס) 477 לפסה"נ, התעודה המאוחרת באוסף.(
[60] אביו של מיכיהו, בעל חוב של חגי בן אחיקם בשטר מאל-יהודו מימי דריווש) 93 :82 CUSAS(; אביו של רימות, עד בהסכם על מתן שור לחריש תמורת חלוקה שווה ברווח, משנת 522 לפסה"נ) 67 :82 CUSAS(.
[61] בעל נחלת קשת הנזכר בשטר חוב מאל יהודו מימי דריווש) 93 :82 CUSAS(.
[62] CUSAS 28:
[63] אביו של שמעיהו בשטר תשלום מס מאל-יהודו) 12 :82 CUSAS, משנת 11 לדריווש 511 לפסה"נ.(
[64] עזרא ו, יד-טו; בשם יעליהו מופיע הפועל על"ה בבניין המופיע בסיפא של הצהרת כורש: "ֹכֹּה-אַָמַר כּוֶֹרֶשׁ מֶֶלֶךְ פַָּרַס
ָכָּל-מַמְְלְכוֹת הָאֶָרֶץ נַָתַן ִלִי יְהָוָה אֱלֵֹהֵי הַשָּׁמִַיִם ְוְהוּא-פַָקַד עַָלַי לְִבְנוֹת-לוֹ בִַיִת ִבִּירוּשִָׁלִַם ֲאֲשֶֶׁ ר בִּיהוָּדָה ִמִי-בֶָכֶם מִָכָּל-ַעַמּוֹ יְהָוָה אֱלָֹהָיו ִעִמּוֹ וְיַָעַל" )דברי הימים ב לו, כג(, וראה: הורביץ ואחרים תשע"ה: 54. שמות נוספים המבטאים הלכי רוח אלה מצויים בין שבי ציון, כדוגמת אחיהועיני, אלישיב, חכליה, ויהוישמע, וראה: אפעל תשמ"ג: 72.
[65] :82 CUSAS; וראה: פירס 2014: 571.
[66] מונח נפוץ המופיע בתעודות מהתקופה הוא 'אחוזת קשת', כלומר קרקע חקלאית שניתנה בתמורה לשירות צבאי .נבוכדנאצר ב' הנהיג מפעלי בנייה שאפתניים, בעיקר בבירה בבל, ולשם כך נדרש כוח עבודה רב שסופק, בין היתר, מקרב אוכלוסיות הגולים, וראה: פירס 1732014-172 :. על הופעת המונח 'שדה קשת' בתקופה הניאו-אשורית ראה: פוסטגייט 4791: 223, וראה גם: אפעל 9891: 511.
[67] והשווה גם: "ֹכֹּה-אַָמַר יְהָוָה אֱלֵֹהֵי יִשְׂרֵָאֵל כַּתְּאִֵנִים הַֹטֹּבוֹת הָאֵֶלֶּה ֵכֵּן-אִַכִּיר ֶאֶת-ָגָּלוּת יְהוָּדָה ֲאֲשֶֶׁ ר שִׁלַּחְִתִּי ִמִן-הַָמָּקוֹם הֶַזֶּה אֶֶרֶץ כַּשְִׂדִּים לְטוָֹבָה. וְשַׂמְִתִּי עֵיִנִי עֲלֵיֶהֶם לְטוָֹבָה וֲַהֲשִׁבִֹתִים ַעַל-הָאֶָרֶץ הַֹזֹּאת וּבְנִיִתִים ְוְלֹא אֶהֱֹרֹס וּנְטַעְִתִּים ְוְלֹא ֶאֶתּוֹשׁ. וְנָתִַתִּי לֶָהֶם ֵלֵב לָדַַעַת אִֹתִי ִכִּי אֲִנִי יְהָוָה וְָהָיוּ-ִלִי לְָעָם וְאָנִֹכִי אֶהְֶיֶה לֶָהֶם לֵאלִֹהִים ִכִּי-ָיָשֻֻׁ בוּ אֵַלַי בְָּכָל-לִָבָּם" )ירמיה כד, ה-ז(
[68] שמותיהם של אחדים מהישובים מהם הגיעו שבי ציון, כמו 'תל מלח' ו'תל חרשא' )עזרא ב, נט; נחמיה ז, סא(, מלמדים אולי על מצבם של מקומות אלו בעת שהגולים יושבו בהם .
[69] -17 :1999 ; הישוב )עיר( נהר כבר נזכר פעם אחת בתעודות מקבוצת התעודות של זַבַַּבַּ-ַׁשַׁ-אֻֻצֻר מהמחצית הראשונה של המאה החמישית לפסה"נ, וראה: ז'ואנס ולמייר 1996: טקסט 5.
[70] על אזכור 'נהר כבר' בתעודות בית מורשו מניפור במחצית השניה של המאה החמישית לפסה"נ, ראה: ז'ואנס ולמייר
[71] משמעותו המקורית של שם המקום 'תל אביב) 'Til-Abubi באכדית( תל )שחרב בעקבות( המבול )או השיטפון.(
[72] יהועזר, גובה המס) dēkȗ( של אל-יהודו, נזכר בקבלה על תשלום משנת 538 לפסה"נ) 38 :82 CUSAS(; גובה מס ששמו כולל את המרכיב התיאופרי 'יהו) 'Yāhȗ-e-DIR( בן טב-שלם נזכר בקבלה על תשלום חוב ההלך משנת 533 לפסה"נ )21 :82 CUSAS(. אופן הגיית השם אינו ברורה. ייתכן כי מדובר בשם כלאיים הכולל את המרכיב התיאופורי 'יהו' עם סיומת אכדית, או ביטוי צלילי של הפועל האכדי eṭēru או הפועל הארמי עדר, במשמעות לעזור או להציל, וראה: פירס ווונץ '2014: 89; בניהו בן עבדיהו מופיע כבא כוחו של המלך בשטר חוב על תשלום שעורה שנגבה מאחיקם בן רפאיהו באל-יהודו בשנת 507 לפסה"נ) 63 :82 CUSAS(.
[73] "וִַיִּשְְׁמְעוּ ָכָל-שֵָׂרֵי הַחֲיִָלִים הֵָמָּה וְהָאֲָנָשִִׁ ים ִכִּי-הִפְִקִיד מֶֶלֶךְ-בֶָּבֶל ֶאֶת-גְּדַלְָיָהוּ וַיָֹּבֹאוּ ֶאֶל-גְּדַלְָיָהוּ הַמִּצְָפָּה וְִיִשְׁמֵָעֵאל ֶבֶּן-נְתַנְָיָה וְיוֹחָָנָן ֶבֶּן-קָרֵַחַ וּשְׂרָָיָה ֶבֶן-תַּנְחֶֻמֶת הַנְּטֹפִָתִי וְיַאֲזַנְָיָהוּ ֶבֶּן-הַמַּעֲכִָתִי הֵָמָּה וְאְַנְשֵׁיֶהֶם. וַיִּשַָּׁבַע לֶָהֶם גְּדַלְָיָהוּ וּלְאְַנְשֵׁיֶהֶם וַיֹּאֶמֶר לֶָהֶם ַאַל-תִּיְרְאוּ מֵעַבְֵדֵי הַכַּשְִׂדִּים שְְׁ בוּ בָאֶָרֶץ וְעְִבְדוּ ֶאֶת-מֶֶלֶךְ בֶָּבֶל וְיִַטַב לֶָכֶם" )מלכים ב כה, כג-כד(, וראה גם ירמיה מ, ז-י.
[74] חגי א, א, יד; ב, כא; נחמיה ב, א-ט; ה, יד.
[75] טוביה בן נריה )בן אחיקם( מופיע אולי כעד בתעודה מאל-יהודו, מ-512 לפסה"נ) 3-2 ,83 :82 CUSAS(.
[76] על האמצעים הנוספים לשימור הזהות והקיום היהודיים בגלות בבל, ובכלל זה הנהגת ארבעת ימי הזיכרון הלאומיים שנועדו להזכיר את נסיבות החורבן והגלות ושמירת רשימות היחס, ראה: אפעל תשמ"ג: 27-26 ואפעל תשמ"ט: 43.
[77] דברי הימים ב לו, כב-כג; עזרא א, א-ד.
[78] כוגן תשס"ד: 142-140.
[79] התעודה המאוחרת באוסף נכתבה באל-יהודו בשנת 9 לכסרכסס / אחשוורוש) 477 לפסה"נ(, דור אחד לפני תקופת פעילותם של עזרא ונחמיה.
[80] נחמיה יג, יד-כז.