כתובת השילוח נתגלתה במקרה בשנת תר”ם (1880) במנהרת השילוח הסתומה למחצה בסחופת. הכתובת חקוקה בקצה המערבי של המנהרה, כשישה מטרים מהמוצא אל בריכת השילוח שממערב לשלוחת עיר דוד (גם סנחריב חקק כמה מכתובות ההנצחה למפעל המים שלו לנינוה המקומות מוסתרים). הכתובת בת שש השורות נחקקה באותיות יפות ובשורות ישרות על חלקו התחתון של משטח סלע מוחלק מראש, והיא תופסת פחות ממחצית השטח המוחלק. אפשר שהשטח הוכן לכתובת ארוכה יותר, או שבעת החלקת השטח לא ידעו כמה תתפוס הכתובת.
הכתובת נעקרה ממקומה בשנת תר”ן (1890) על ידי יווני מתושבי ירושלים שביקש למכרה. בשעת מעשה נשברה הכתובת לשישה או שבעה שברים. הכתובת שוקמה לפי העתק שהכין ממנה המהנדס השוייצרי-הירושלמי קונרד שיק סמוך לגילויה. הכתובת הועברה לאיסטנבול והיא נמצאת שם במוזיאון הארכיאולוגי.
הכתובת מספרת על השלבים האחרונים שבחציבת הנקבה, בימי חזקיהו שביצר את ירושלים והכינה לעמוד במצור מפני סנחריב, כפי שפורש במל”ב כ, כ; כב, ט-יא; דהי”ב לב, ג-ה, ל. מעשה חציבת הנקבה נבלע בכלל תיאורי הביצור ונזכר רק במל”ב כ, כ “ ואשר עשה את הברכה ואת התעלה ויבא את המים העירה”, ובדהי”ב לב, ל: “ויסתם את מוצא מימי גיחון העליון ויַשַּׁ ְרםֵ למטה מערבה לעיר דוד”. המקור המפרש יותר את המפעל הוא בן סירא, שחי באמצע המאה ה-3 לפנה”ס: “יחזקיהו חִזּקַ עירו בהַטּוֹת אל תוכה מים. ויחצב כנחושת צורים ויחסם הרים מקוה” (מח, כב-כג [17]) אבל ספק אם יש לקבל את עדות המקרא על מסיבות חציבת המנהרה כפשוטה. קשה להניח שהמנהרה נחצבה בלחץ המצור. מסתבר שהמדובר במפעל מים מתוכנן יפה, ביישוב הדעת וללא לחץ.
סגנונה של הכתובת, מקראי-ספרותי, כאילו נעקרה לכאן פרשייה מאחד הספרים ההיסטוריוגרפיים של המקרא, אולי אפילו מספר דברי הימים למלכי יהודה עצמו )לוי דלה וידה(. הכתובת שומרת על ההתפעמות שבמפגש החוצבים משני קצות הנקבה, ועל השלמת המפעל האדיר שנחצב במעבה ההר. הכתובת נחקקה בתוככי מפעל המים המרכזי של ירושלים, מקום שהכניסה אליו לא הייתה חופשית, על משטח מוחלק ובידי בעל מקצוע מיומן )כפי שנאמר לעיל(. כל אלו מחזקים את ההשערה שלפנינו כתובת שנחקקה בידי השררה. מי שציוה על חקיקת הכתובת במאה ה-7 לפנה”ס, רצה להנציח את המפעל ההידרוטכני הגדול של חזקיהו.
]הנקבה. וזה. היה. דבר. הנקבה. בעוד [
הגרזן. אש. אל. רעו. ובעוד. שלש. אמת. להנ[ ]ע. קל. אש. ק
]א. אל. רעו. כי. הית. זדה. בצר. מימן [ ] וֹֹמ [ ]ֹא ל. ובים. ה
נקבה. הכו. החצבם. אש. לקרת. רעו. גרזן. על [ ]רזן. וילכו
המים. מן. המוצא. אל. הברכה. במאתי[ ]אלף. אמה. ומ[
]ת. אמה. היה. גבה. הצר. על. ראש. החצב[
דְּ ַבר] ַהנְִ ִק ּ ָבה – וְזֶה ָהיָה דְּ ַבר ַהנְִ ִק ּ ָבה. ּבְעוֹד [ ַה ֹחצְבם ְמנִפם ֶאת
ַהּגַרְזֶן ִאשׁ ֶאל רֵעוֹ וּבְעוֹד ָשׁלשׁ ַא ּ ֹמת לְ ִהּנַ[ ֵקב, נִ ְשׁ ַמ]ע ֹקל ִאשׁ ֹק
רֵ]א ֶאל רֵעוֹ, ִכי ָהיָת זִ ּדָה ַּב ּצֻר ִמּיָ ִמן וּ ִמ[ ְשׂ ֹמ]אל. וּבְ ֹים ִה
נָ ְק ָבהּ ִהכּוּ ַה ֹחצְ ִבים ִאשׁ לִ ְקרַת רֵעו, ּגַרזֶן עַל [ּגַ]רְזֶן, וַּיֵלְכוּ ַ
ה ַּמיִם ִמן ַהמּוֹ ָצא ֶאל ַה ּבְרֵכָה ּבְ ָמא ַתיִ[ם וְ] ֶאלֶף ַא ָמה, וּ ְמ[ ַא
ת ַא ּ ָמה ָהיָה ֹג ַבהּ ַה ּצֻר עַל ֹראשׁ ַה ֹחצְ ִב[ם
[דבר] הנקבה – פתיחה לפרשייה. אחריה יבוא הפירוט.
נקבה – חציבה, על משקל ְש ִמ ַּטה, כְלִ ּ ָמה, אבל משקל זה נדיר במקרא.
אפשר גם לפרש כשם פעולה ולנקד נְ ִק ָבה או נְ ָק ָבה, ועוד אפשר לפרשה כשם עצם נִ ְק ּ ָבה
– נֶֶקב, השווה ערבית נֻקַבּה= חור, נקב. אבל במקרא נקראה נקבת חזקיהו – “תעלה" (מל"ב כ, ב).
וזה היה דבר הנקבה – השווה דברים טו, ב: “וזה דבר השמטה" (ועוד דברים יט, ד ; מל"א טו, טו).
בעוד [החצבם מנפם – כך טוב יותר, לפי סדר המשפט במקרא. השווה מל"א כב, מד: “עוד
העם מזבחים"; דניאל ט, כ: “ועוד אני מדבר ומתפלל", אבל אפשר גם בסדר המקובל של פועל ושם עצם אחריו: “בעוד מנפם החצבם".
מנפם את] הגרזן – השלמה לפי העניין, השווה דברים כז, ה: “לא תניף עליהם ברזל" (וכן שמות כ, כב; יהושע ח, לא) ; ישעיהו י, טו: “אם יתגדל המשור על מניפו".
בעוד– יש סבורים שהכתיב המלא מעיד על מבטא מעין עַוד, תוך שמירת הדותנועה.
רעו – רעוֹ במקרא יחידאי (ירמיהו ו, כא). הכתיב הצפוי בתקופה זו היה *רֹעה, לפיכך אולי *רֵעוּ (שנתכווץ מן רֵעֵהוּ).
שלש אֹמת – מידת האמה 52 ס"מ בקירוב, הרי שקולות החוצבים נשמעו בעוד מפריד ביניהם כמטר וחצי של סלע.
הית – היתה, השווה מל"ב ט, לז: “והית" (כתיב) “וְ ָהיְ ָתה" (קרי). * ָהיָת היא הצורה הקדומה לנסתרת משורשים נחי ל"ה (השווה כתובת מישע, שו' 12 ) הצורה הית עודנה נמצאת בלשון חכמים (בן יהודה, מילון, עמ' 1076
טור ב).
זִדָה – או זָּדָה. מלה סתומה ולפי העניין אפשר לפרשה סדק. הסדק הוא שאפשר לחוצבים לשמוע את הקולות למרות שחצצו ביניהם שלוש אמות של סלע. הסדק בסלע נמשך לפי ההשערה ממעיין הגיחון שבמזרחה של גבעת עיר דויד עד למערבה, והוא “הנחל השוטף בתוך הארץ" (דהי"ב לב, ד). הידיעה שהמים שב"נחל השוטף בתוך הארץ" הם מי הגיחון היא שהביאה את אנשי חזקיהו לרעיון של חציבת הנקבה. לאורכו חצבו את הנקבה, משני קצותיה, והצליחו להיפגש במעבה ההר, והוא שסיפק את החמצן לחוצבים ולנרות שהאירו את דרכם. אבל מחקרים גיאולוגיים חדשים מערערים על ההשערה שהנקבה נחצבה לאורך סדק קרסטי, ומכאן גם על פירוש התיבה ‘זדה’.
מיִמן וִּמ[ְשּׂמ]אל – מצד לצד, השווה במדבר ב, יז: “לא נטה ימין ושמאל". אף שהצמד ימין ושמאל ידוע כדגם ספרותי כאן ניתן לפרשו גם כפשוטו מדרום (ימין) ומצפון (שמאל).
ובֹים הנקבה – ִהנקבה נפעל (מקור, נסתרת) משורש נ.ק.ב. לצירוף יום עם פועל בנפעל השוו בראשית כא, ח: “וביום ִהגָ ֵמל את יצחק" ; וכן ויקרא ו, יג: “ביום ִה ּ ָמ ַשׁח ֹאתו".
לקרת – לקראת, שורש קר"ה (הצורה לקראת שבמקרא בהשפעת פעלים גזורים משורש קר"א).
המוצא – יש סבורים שהכתיב שומר על הדותנועה aw: *ַמוָצא. המוצא הוא מעיין הגיחון. השווה דהי"ב לב, ל: “מוצא מימי גיחון" ; ישעיהו נח, יא: “וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו".
הברכה – היא בריכת השילוח שבמערבה של גבעת עיר דויד, היום ִּברכּת אל- ַחמרא שכולה גינות.
מקור האיור
ש. אחיטוב, הכתב והמכתב, ירושלים תשס”ה, עמ’ 7, ברשותו האדיבה של מוסד ביאלי