ניקבת השילוח הערות והארות בדבר חציבתה

רוני רייך מכון זינמן לארכיאולוגיה, אוניברסיטת חיפה

אלי שוקרון רשות העתיקות

מבוא

ניקבת השילוח, כתובת השילוח ומערכת פיר וורן הם מן השרידים החשובים ביותר שנתגלו בגבעה הדרומית-מזרחית של ירושלים. רב היה משקלן של תגליות אלה בזיהוי גבעה זו עם ‘עיר דוד’ המקראית. מאז גילוין זכתה כל אחת מתגליות אלה להתייחסות רבה ביותר מידי חוקרים, כפי שמעידה הביבליוגרפיה המפורטת של ביברשטיין ובלדהורן (1994 III 190-179)  בשנים האחרונות נערכות באזור הסמוך למעיין הגיחון חפירות ארכיאולוגיות מטעם רשות העתיקות ובהנהלת המחברים (רייך ושוקרון תשנ”ז; תשנ”ח-א; תשנ”ח-ב;1999) בחפירות אלה עלו נתונים חדשים, מפתיעים למדי. נתונים אלה נתנו בידינו את האפשרות להציע הצעה חדשה השונה באופן מהותי מן הדעה שהייתה מקובלת עד כה, להבנת המבנה של מערכת פיר וורן והשרידים הקשורים בה, אופן השימוש בהם ותאריכיהם.

מקובל על כל החוקרים שניקבת השילוח, נשוא רשימה זו, היא מפעל המים המאוחר ביותר באזור זה. מן הראוי להזכיר בקצרה את המסקנות העיקריות שעלו מן החפירות האחרונות ומן החקירה המחודשת של השרידים שקדמו לניקבה, שיש להם זיקה מסוימת אליה.

מערכת פיר וורן

נחשפו מרכיבים בנויים ומרכיבים חצובים של המערכת, שלא היו ידועים קודם לכן. כבר בשלב קדום נבנה סביב המעיין ביצור מאסיבי (מגדל המעיין). מן המעיין נחצבה תעלה גדולה (תעלה II) שהובילה מים לדרום העיר. עד לחפירותינו זוהתה תעלה II כמפעל מים עצמאי (וכונתה “תעלת השילוח”). עתה התברר כי התעלה מתקשרת לשלב המקורי של מערכת פיר וורן. תעלה II הזינה בדרכה את קרקעיתה של “בריכה” גדולת מידות, חצובה בסלע. בצידי הבריכה נבנו ביצורים מאסיביים נוספים. התברר כי מערכת פיר וורן נחצבה אמנם כמבוא תת-קרקעי מוסתר, אך לא כדי להגיע לפיר המפורסם, שהתגלה ב- 1867 בידי צ’רלס וורן, כפי הגרסה שרווחה עד כה, אלא כדי להגיע אל ה”בריכה” החצובה. כל המרכיבים הנזכרים לעיל ( למעט פיר וורן עצמו, שהוא פיר קארסטי טבעי ), נחצבו או נבנו בתקופת הברונזה התיכונה ב’.

 תעלה II

תעלה II היא מוביל מים הנמשך בתחתית המדרון המזרחי של עיר דוד, לאורך ערוץ הקדרון. חלקים ממנה נחשפו בידי ק’ שיק, מ’ פרקר, ר’ וייל, י’ שילה ובידי כותבי שורות אלה (רייך ושוקרון 2002­ א, ושם ספרות). כבר שיק, (1891 תוכנית וחתך ), הראה שהחלק הצפוני של מוביל מים זה הותקן כתעלה החצובה מפני השטח, ואילו החלק הדרומי חצוב כמנהרה. לדעתנו שני סוגים אלה של מובילי מים: תעלה חצובה מפני שטח ומקורה בגושי אבן, ומנהרה חצובה בשלמותה בסלע, מבטאים שתי מסורות חציבה שונות לחלוטין, המבטאות מאפיינים שונים של תעוזה, יכולת התמצאות, יכולת טכנית וארגונית וכדומה, ואנו משערים כי נוצרו בתקופות שונות ( רייך ושוקרון 2002-א ). בחפירותינו התברר כי הקטע הצפוני של תעלה II, החצוב כתעלה, הוא בן תקופת הברונזה התיכונה ב’. דומה שהקטע הדרומי, המנהרה, הוא בן תקופת הברזל (וראו הצעתנו להלן).

מנהרות קצרות ליד המעיין

החפירות בסמוך למעיין הביאו אותנו לבחון מחדש גם את קטעי המנהרות הקצרים החצובים בין המעיין לבין תחתית פיר וורן ותחילת ניקבת השילוח, וקרקעית “הבריכה”. מערכת מנהרות וחציבות זו ( מס’ IV,V,VI,VII ) כמעט שלא זכתה להתייחסות החוקרים. לאחרונה העלינו הצעה להבנת אופן החציבה לשלביה של מערכת זו ולתאריכה ( רייך ושוקרון 2000 ). מסקנתו היא כי מערכת חציבות זו היא חלק מפעולות ההכנה לחציבת נקבת השילוח (וראו להלן).

 תעלה I

על תעלה זו דווחו בנפרד מסטרמן  (1902) ושיק  (1902) שאיתרו קטע ממנה בסמוך למעיין. ביוני 2002 עלה בידינו לאתר מחדש קטע תעלה זה, והוא מצטרף לשני קטעים נוספים של התעלה, במפלס דומה, שחשפנו בעבר סמוך לערוץ הקדרון. האחד מצוי במרחק של כ-200 מ’ מדרום למעיין (שטח A שלנו; רייך ושוקרון תשנ”ו), והשני  -במרחק של כ- 120 מ’ מדרום למעיין (שטח J שלנו; שוקרון ורייך  2000). קטעים אלה מתוארכים בשטחים A ו-J לתקופת הברזל ב’, על פי החרסים שנמצאו בתעלות היסוד של קירות התעלה. מפלס תעלה זו דומה לזה של ניקבת השילוח, ושני מובילי מים אלה נמוכים בלמעלה מ2-מ’ ממפלס תעלה II. לעומת עומקה הרב של תעלה II

( 4-5 מ’ מפני השטח שממנה נחצבה), המאפשר הליכה נוחה בתוכה, הרי עומקה של תעלה I קטן בהרבה מקומת אדם. יש לציין כי בכל שלושת הקטעים האלה, שאורכם המצטבר מגיע לפחות לכ 120 מ’, לא נתגלו תעלות היוצאות ממנה לשם פיזור המים, ולכן אין ספק שתעלה I, כמו גם תעלה II לא שימשה לתעלת השקייה של שלחין שהיו, כביכול, בערוץ הצר של נחל קדרון.² ייתכן שגם תעלה זו מתקשרת למפעל חציבת ניקבת השילוח (להלן).

בריכת השילוח ו’תעלת העודפים’

בשנתיים האחרונות הביאו החפירות החדשות לחשיפת קטעים ניכרים של בריכת השילוח מימי הבית השני וסביבתה. מחפירה זו נוגעים לענייננו שני פרטים:

– התברר שתעלת המים העוברת בתחתית מצוק הסלע הדרומי-מזרחי של עיר דוד ולאורכו, שכונתה כל השנים בשם ‘תעלת העודפים’ של ניקבת השילוח, אינה אלא אחת מתעלות ההזנה של הבריכה מימי הבית השני (רייך ושוקרון 2006).

– ממוצאה הדרומי של ניקבת השילוח ממשיכה תעלה היישר דרומה, אל הבוסתן הנטוע בתחתית עמק הטירופויון. במהלכה היא עוברת מתחת לרחבה המרוצפת שנתגלתה על ידינו בסמוך לבריכה, פחות או יותר במרכז העמק.

ניקבת השילוח, הערות והארות חדשות

מאחר שההבנה של מערכת פיר וורן עברה שינוי מהותי, מצאנו לנכון לבחון מחדש גם את ניקבת השילוח ואת ההצעות השונות שהועלו לאחרונה בעניינה, ולהציע הצעה מפורטת על אופן חציבתה. השגות על שתים מן התיאוריות שפורסמו בשנים האחרונות ביחס לניקבת השילוח פרסמנו ;במקומות אחרים. האחת על התיאוריה של ד’ גיל, בדבר אופן חציבתה של הניקבה (גיל ב 1991 1996 ;רייך ושוקרון 2002 ב'), והשנייה על זו של ד’ אוסישקין, בדבר אורכה של הניקבה ותפקידה של ‘תעלת העודפים’ .(אוסישקין 1976; תשנ”ד; תשנ”ה; מזר תשנ”ה;רייך ושוקרון 2006).

אנו מבקשים להציע כמה הבחנות חדשות, שדומה כי יש בהן כדי לקדם, ולו באופן חלקי, את הבנתנו את אופן חציבתה של ניקבת השילוח. איננו מתיימרים להציע בזה פתרון מלא לשאלת אופן חציבתה של המנהרה, אלא רק כמה תובנות חדשות שיחדדו את הבעיות מחדש, ואולי יפתרו חלק מהן. יש לציין כי דברים אלה נכתבים לאחר בדיקה ממושכת, חוזרת ונשנית, של הנתונים לכל אורכה ולכל גובהה של הניקבה. דבר זה הכרחי, שכן כל שנותר בשטח הם מצד אחד עקבות טבעיים (טיב הסלע, סדקים, חללי המסה קארסטיים, וכדומה), ומצד שני עקבות מעשה ידי אדם על גבי דפנות הסלע (מפלסים של חלקי המנהרה, שינויים בכיווני חציבה, וכדומה). חשיבות מיוחדת יש לבדיקה שערכנו, על גבי סולמות, של תקרת המנהרה בחלק הדרומי והגבוה שלה. דומה שזו הפעם הראשונה שבדיקה כזו נערכה.

מרבית המחקרים שעסקו במנהרה הדגישו את שתי הבעיות העיקריות הנוגעות לחציבת הניקבה,  ואשר מבקשות פתרון:

– מדוע בחרו החוצבים לחצוב מנהרה מפותלת וארוכה בהרבה מן הקו הישר והקצר המתבקש?

– משבחרו בתוואי המפותל, כיצד הצליחו לכוון את חציבתם לידי מפגש מוצלח במעבה הגבעה?

מאחר שאין אנו מקבלים את תאוריית החלל הקארסטי הרצוף, המפותל והארוך שהורחב לכדי מנהרה בעלת אותו תוואי, כדעת ד’ גיל (1996), שהתקבלה ע”י י’ שילה ואחרים, אנו מניחים שתוואי הניקבה הוא תוצאה של תכנון. כבר חוקרים אחרים הביעו דעה כזו, אך לדעתנו עקרונות התכנון שונים ממה שהוצע עד כה.

כך למשל ס’ רוזנברג (1998) ניסה להראות כיצד ‘העבירו’ באמצעים גיאומטריים-מכאניים את פרטיו של תוואי שסומן על פני השטח, אל מתחת לפני השטח. הרעיון איננו מתקבל על הדעת, שהרי אם ידעו ‘להוריד’ אל מתחת לפני השטח תוואי מסוים, מדוע לא עשו אותו ישר, או קרוב לישר, והיו חוסכים חציבה של כ-200 מ’ מנהרה.

גם ה’ קינאסט (1984) בדעה שתוואי הניקבה מתוכנן, על יסוד עבודותיו במנהרת אֶופלינוסְּ בסאמוס (קינאסט 1995). גם שם מצויה במנהרה כתובת, בת מילה אחת (קפל 1999), וסימני עזר שונים של החוצבים. ק’ גרווה  ,(52-45 :1998) בדעה שהניקבה תוכננה מראש, מבלי שהצביע על עקרונות התכנון.

יחד עם זאת אין אנו חושבים שהניקבה תוכננה מלכתחילה בתוואי המפותל שבוצע בידי חוצביה. הניקבה, כפי שבוצעה, משקפת תוכנית מקורית שאיננה ידועה יותר, שבה נעשו שינויים אחדים תוך כדי פעולת החציבה, ובוודאי נעשו גם טעויות, שתוקנו תוך כדי חציבה, ואלה הביאו לתוואי המפותל שלה. ייתכן שאחדים מן השינויים סטו הרבה מן התוכנית המקורית. התוכנית המקורית לא הייתה, בהכרח, מתווה גראפי שהותווה על נייר או על-פני השטח, אלא ככל הנראה הנחיות בעל-פה לחוצבים, על כיוון החציבה, בהתאם לעקרונות מסוימים וביחס לסימנים שונים שנראו בסלע. השאלות המתבקשות אפוא הן: עד כמה מבטאת המנהרה כפי שבוצעה למעשה (וכפי שהיא נראית ופועלת היום) את מה שתכננו חוצביה בראשונה, עד כמה ניתן להבחין בה בתוכנית המקורית שהייתה למתכננים, או בעקרונות שעליהם ביססו את ההנחיות שהעבירו לחוצבים, ועד כמה ניתן להבחין בטעויות שנעשו בה ושתוקנו תוך כדי חציבה, וכן בשינויים שנעשו בה באופן מודע תוך כדי חציבתה.

השאלות העיקריות שהוצגו לעיל אינן השאלות החשובות היחידות. הנה כמה נוספות:

-לכל הדעות, מאוחרת ניקבת השילוח למערכת פיר וורן ולתעלה II, הן לפי התיאוריה הישנה, לפיה  היו אלה שלוש מערכות מים נפרדות מתקופות שונות; והן לפי הצעתנו החדשה, שבסך הכול היו רק שתי מערכות מים בעיר דוד: מערכת פיר וורן ותעלה II (המהוות שני מרכיבים של מפעל מים אחד שנחצב בתקופת הברונזה התיכונה ב'), וניקבת השילוח שנחצבה בתקופת הברזל ב’. נשאלת השאלה:

-האם נחצבה הניקבה מתוך התייחסות כלשהי למרכיבי מערכת פיר וורן ותעלה II שקדמו לה, או שמא נחצבה ללא כל קשר עימן?

-מדוע נחצבה ניקבת השילוח במפלס הנמוך בכ-2.5 מ’ ממפלס תעלה II? אם זו איננה עובדה מקרית, מה חשיבותה? יתר על כן, האם יש בעובדה זו כדי לסייע בהבנת אופן חציבת הניקבה?

-קביעה המוסכמת על רוב החוקרים וגם עלינו היא שהניקבה נחצבה כמנהרה משני הצדדים, בידי שתי קבוצות עובדים שנפגשו לבסוף במעבה הגבעה, וגם הנציחו את המפגש באמצעות הכתובת המפורסמת. את החציבה ביצעו בכל עת נתונה לא יותר משני חוצבים, אחד מכל כיוון, שנעזרו בשרשרת פועלים שעסקו מאחוריהם בפינוי פסולת החציבה. יחד עם זאת לא נשקלה האפשרות שמא החציבה, משני הצדדים, לא החלה בעת ובעונה אחת, אלא שקבוצת חוצבים אחת החלה לחצוב מצד אחד, וזמן ניכר לאחר מכן החלה קבוצה שנייה את עבודתה. אם אכן זהו המקרה (ראו להלן), כיצד ניתן להסבירו? ואם זהו המקרה, איזו קבוצה החלה לחצוב ראשונה?

אין זה נחוץ לחזור ולתאר את מהלכה של ניקבת השילוח, ואת פרטיה הברורים. את אלה יוכלו הקוראים ללמוד מתיאורו המפורט והמדויק של האב ל”ה ונסאן  ;24-16 :1911( ונסאן וסטב 279-269 :1954 (איור 1). לענייננו די לתאר ולהדגיש רק פרטים טכניים אחדים, נפרדים לכאורה, אשר לדעתנו יש ביניהם זיקה ישירה וברורה, הנוגעת לתכנון הניקבה ולשלב חציבתה הראשון. פרט ראשון הינו העובדה שהקטע הדרומי של הניקבה, למן הקצה הדרומי שלה ועד למרחק של כ 50 מ’ ממנו פנימה הוא מנהרה שתקרתה גבוהה ביותר (עד 5.08 מ’ איור  2). גובה זה איננו חוזר בקטע אחר כלשהו של הניקבה. ממרחק זה ופנימה (מנקודה VI של ונסאן לערך ואילך) יורדת

איור 2.ניקבת השילוח, חתכי רוחב. שימו לב לחצים בחתך C

התקרה בשיפוע אחיד למדי. את האזור הגבוה של הניקבה בקטע הדרומי הסמוך לבריכת השילוח מייצג חתך c של ונסאן (ונסאן וסטב:1954 לוח : 3LXV, חתך רוחב c) (איור 2). החתך מתאפיין

 

איור 1. ניקבת השילוח, תוכנית

 

 

בכך שהוא מתאר דופן אחת (הימנית בחתך שפרסם ונסאן) כשהיא ישרה למדי, ואילו בדופן השנייה מצויות שתי נסגות. הניסגה העליונה מצויה בגובה של כ 3.30 מ’ לערך מן הרצפה (או כ-1.80 מ’ מן התקרה), ואילו הניסגה הנמוכה מצויה בגובה של כ 1.5 מ’ מעל הרצפה.

תוואי הניקבה חוצה בחלקו הדרומי פעמיים, את תוואי תעלה II במפלס העובר מתחת לה. מחשבון המפלסים עולה שבמקום מעבר הניקבה מתחת לתעלה II נותרה תקרת סלע שעובייה כ 50-100 ס”מ בלבד.⁴

 

 

איור 3. תצלום של חלקה העליון של דופן הניקבה בנקודה שבה נראית הסטייה מזרחה

 

 

 

:Legend

covered and cut – 2 Channel A
part tunnel – 2 Channel B
tunnel Hezekiah C
wall city age Iron D
pool cut Rock E
pool Siloam F

 

איור 6. תעלה II תוכנית כללית. חלקה הצפוני עם הפנייה מזרחה אל ערוץ הקדרון, והמשכה דרומה, כמנהרה, אל בריכת השלח הקדומה

 

חוקרים כמעט שלא התייחסו לקרבה הרבה שבין מפעלי המים בנקודות אלה. רק בחתך יחיד שפרסם ר’ וייל (1920:לוח IV, חתך 7-7), מופיעים שני מפעלי המים האלה יחד, וניתן להעריך נכונה את יחס המפלסים שביניהם. (איור 4) יתר על כן, בקטע שבין שתי נקודות חצייה אלה, לאורך כ-50 מ’ (תחנות XIII ו-XVII של ונסאן), עוברת הניקבה היישר מתחת לתעלה II בתוואי המקביל לה (איור 5).אל הפרט הזה מצטרף פרט נוסף שהתגלה בסקירה שלנו של דפנות המנהרה. במרחק של כ-15 מ’ מן הפתח הדרומי של הניקבה, בדופן המזרחית, יש אי-התאמה בצורת חתך הרוחב של המנהרה, בין חלקה העליון לבין חלקה התחתון. כאן המנהרה היא בגובה של 4.5 מ’. בעוד שבחלק התחתון היא ברוחב אחיד של כ-0.6 מ’, הרי שבמפלס שמ- 2.8 מ’ מעל הקרקעית ומעלה עד התקרה ניכרת בה מגרעת שרוחבה כ 0.55 מ’,³ מן הסוג המצוי בכמה מקומות לאורכה של הניקבה, במפלסים הנמוכים שלה (איור 3). מגרעות אלה מעידות על מקום שבו נעשה שינוי בכיוון החציבה. על המשמעות של פרטים אלה ראו להלן.

סוגיה בעלת חשיבות לעניין חציבת ניקבת השילוח נוגעת לתעלה II: תעלה II (כפי שכבר צויין לעיל) איננה אחידה במבנה שלה לכל אורכה. ניתן לראות בה שני חלקים הנבדלים ביניהם באופן ברור מבחינת אופן ההתקנה והצורה. ההבדלים הגדולים בין הקטעים מבטאים בוודאי שתי מסורות חציבה שונות זו מזו בתכלית:

• החלק הצפוני (מן המעיין ודרומה למרחק של כ-190 מ’). בחלק זה חצובה תעלה II מפני השטח כתעלה, ומכוסה בגושי אבן גדולים.
• החלק הדרומי, שבו חצובה תעלה II כמנהרה. קטעים ממנהרה זו נחשפו על-ידי ק’ שיק (קטע זה נוקה מחדש בחלקו ע”י י’ שילה), ר’ וייל ועל ידינו (רייך ושוקרון תשנ”ז). חלק זה נמשך מן הקטע הצפוני, דרומה, אל ברכת השילוח בחלקה הדרומי של עיר דוד.

למרות שחלקים אחדים מתעלה II נחפרו ונוקו בידי חוקרים אחדים, איש לא הציע הסבר להבדלים אלה. לאחרונה הצענו הסבר להבדלים אלה, המבוסס גם על בדיקה של איזור החיבור בין שני החלקים (רייך ושוקרון -2002 א), (איור 6). לדעתנו יש להבדלים האלה משמעות הנוגעת לחציבת ניקבת השילוח.

בנקודת המעבר מתעלה למנהרה אין שינוי מהותי בפני השטח כפי שעולה מן החתך שפירסם ק’ שיק . (1891) למרות שלא ניתן לחשוף את איזור הקדרון בנקודת המעבר מתעלה למנהרה, בדקנו את הדבר מפנים למנהרה והתברר כי התעלה החצובה מפני השטח הגיעה עד לנקודה זו המרוחקת כ- 190 מ’ מן המעיין, וכאן פנתה באופן חד שמאלה )מזרחה(, אולי אל בריכה שבערוץ הקדרון, שמקומה המדויק אינו ידוע (איור 7).

איור 7. מקום המעבר של חלקה הצפוני של תעלה II מתעלה למנהרה. נראה מקום פנייתהּ של התעלה למזרח, אל ערוץ נחל קדרון

לעומת זאת בחלק הדרומי של תעלה II, הוא החלק המנהרתי, ניכרים במנהרה סממנים טכניים שניתן למצוא בניקבת השילוח וגם בסדרת המנהרות הקצרות החצובות ליד המעיין (להלן). סממנים אלה חסרים בחלק הצפוני, דמוי התעלה, של תעלה II. בין הסממנים ניתן למנות:

• חציבת מנהרה ברוחב מצומצם (כ 60 ס”מ בממוצע) ובגובה מצומצם (קומת אדם או מעט פחות). לעומת זאת החלק הצפוני, דמוי התעלה, גבוה מאוד.
• מנהרה בעלת חתך מלבני, שהוא מעט רחב יותר בחלק העליון. לעומת זאת החלק הצפוני של תעלה II הוא בעל חתך דמוי V.
• קיומם של קטעים עקרים קצרים (כ 50 ס”מ אורך) של חציבה, בדומה לאלה המצויים בתוך הניקבה (בסמוך למקום מפגש החוצבים).
• סימני חציבה “קשתיים” על דפנות המנהרה, ובכלל חציבה שהותירה את דפנות החלק המנהרתי חלקים למדי, לעומת חציבה שהותירה פני סלע גסים למדי בחלק הצפוני של התעלה. .­על בסיס ההבחנות האלה הצענו (רייך ושוקרון -2002 א) שחלקה הצפוני של תעלה II, הוא חלק ממפעל המים של תקופת הברונזה התיכונה ב’, שהובילה מים אל בריכה כלשהי המצויה בערוץ הקדרון. החלק הדרומי, המנהרתי, של תעלה II, נוסף לה בתקופת הברזל ב’ והוא נועד להביא את המים אל עברה הדרומי-מערבי של עיר דוד. אנו משערים שיש להוספה זו זיקה מסויימת לחציבת ניקבת השילוח.

ניקבת השילוח – הצעה חדשה

בחינה מחודשת של פרטיה של ניקבת השילוח, כמו גם בחינה של ההבחנות והתמיהות שהוצגו לעיל ביחס לניקבת השילוח ותעלה II, מצביעים לדעתנו כי קיימת אפשרות סבירה שבראשונה החליטו חוצביה של ניקבת השילוח לבצע בשטח תוכנית מסוימת, פשוטה בהרבה ממה שבוצע בפועל. אנחנו בדעה כי לפני שנחצבה הניקבה המוכרת לנו נעשו שני ניסיונות קודמים לממש את התוכנית באמצעות תעלה II:

תוכנית קודמת ראשונה

כאמור לעיל, נמשכה תעלה II כתעלה עד למרחק של 190 מ’ מן המעיין, ושם פנתה חדות מזרחה (איור 8). אם תעלה II המקורית, שנחצבה בתקופת הברונזה התיכונה ב’, הובילה מים אל מאגר כלשהו, שעדיין לא נחשף, המצוי אי-שם בנחל קדרון, הרי שהמטרה של פרנסי העיר בתקופת הברזל ב’ היה לשנות את יעדם של המים. לא עוד לנחל קדרון אלא לחלקו הדרומי של הגיא המרכזי,

איור 8. עיר דוד, תכנית השרידים לאחר חפירות ר’ וייל. על תוכנית בסיס זו מתואר תוואי תעלה II המקורי, עם הסטייה מזרחה לערוץ 

איור 9. עיר דוד, תוכנית השרידים לאחר חפירות ר’ וייל. תוואי תעלה II המקורי, עם הסטייה מזרחה לערוץ הקדרון ועם תוואי הארכת תעלה II  כמנהרה, לדרום-מערב העיר

מדרום-מערב לגבעת ‘עיר דוד’. החלק הדרומי של תעלה II, החצוב כמנהרה, מנקודת המפנה היישר דרומה, והמקיף את הקצה הדרומי של עיר דוד, נעשה בתקופת הברזל ב’, אך לפני שנחצבה ניקבת השילוח (איור 9) הפעולה נעשתה ככל הנראה בזיקה להרחבת העיר מערבה ולביצורה של  הרחבה זו. למרות שהמים הגיעו אל היעד, שהוא אולי אותה בריכת שילוח קדומה, מוביל המים הזה לא היה בטוח, בעיקר משום שהחלק החדש, המנהרתי, נחצב קרוב מדי לדפנות הסלע של הגבעה, והוא פגע פעמים אחדות בפני הסלע ונפתח אל שולי האתר. פרצה אחת כזו מצאנו בקטע שגילינו בשטח חפירות A שלנו (רייך ושוקרון תשנ”ז).

תוכנית קודמת שנייה

לאחר שוויתרו על תעלה II כמוביל מים, בגלל פגיעותה, החליטו יוזמי המפעל לחצוב מנהרה המקשרת את האיזור שבו היתה, בדרום, בריכת השלח.⁵ עם נקודה כלשהי על תעלה II. לשם כך החלו לחצוב מנהרה שמפלס קרקעיתה הוא לערך במפלס קרקעיתה של תעלה II, וגובהה הוא בגובה ממוצע למנהרות (כ 1.5 מ’). המנהרה נחצבה רק מכיוון אחד, מאזור בריכת השילוח שבדרום הגבעה,בכיוון כללי לצפון-מזרח (איור 10)

איור 10.  ניסיון התחברות ראשון במפלס גבוה, מדרום, עם תעלה II

כעבור חציבה של כ 50 מ’ הפסיקו את החציבה ושינו את התוכנית (להלן). הקטע שנחצב הוא החלק העליון (כדי שליש אחד לערך) של הקטע הדרומי ביותר, והגבוה, של ניקבת השילוח. לא ברור להיכן בדיוק בתעלה II כיוונו חוצבי השלב הזה את מנהרתם. דומה שהחוצבים שהחלו לחצוב את המנהרה מבריכת השילוח וצפונה, יצרו בכוונה מנהרה בעלת תוואי הדומה לעיקול קשתי גדול הפונה מזרחה. באופן זה חצבו תחילה אל מעבה ההר, וכך התרחקו מפריצה בלתי רצויה החוצה, ואחר כך פנו בקשת למזרח. אם היו ממשיכים לחצוב מזרחה, באותו מפלס, היו פוגעים בהכרח בתעלה II, בחלק המנהרתי שלה, סמוך לנקודות XIII או XIV (בניקבה) ולפיר הדרומי המצוי כיום בתקרת הניקבה. אילו הייתה התוכנית מושלמת, היו המים ממשיכים לזרום, כבעבר, בקטע הצפוני של תעלה II (התעלה), ואחר כך בקטע החדש בעל התוואי הקשתי של המנהרה, ומגיעים אל בריכת השילוח.

יש לציין פרט חשוב ‘התוכנית הקודמת הראשונה’ הזרימה את מי המעיין לאזור היעד, ועל כן יכלו החוצבים לעשות שימוש במוביל המים משלב זה כפלס מים לפיו ידעו באיזה מפלס להתחיל את חציבתם.

הסיבה להפסקת התוכנית המקורית איננה ידועה. לא מן הנמנע שתעלה II, ככלות הכול, לא נראתה למתכננים כמוביל מים בטוח די הצורך, שכן בחלקה הצפוני היא תעלה מקורה בגושי אבן גדולים ולא מנהרה, ומפני שהחלק זו חצוב בסמיכות רבה מדי לשולי העיר, וניתן לפרוץ אליה מן הצד בנקל במידה שיודעים על קיומה במקום זה.

ניקבת השילוח: התוכנית שבוצעה

לאחר שבדרום כבר נחצב קטע באורך של כ-50 מ’, ועוד לפני שפגעו בחציבתם בתעלה II, החליטו מתכנני המפעל על שינוי בתוכנית. השינוי היה מהותי, וכלל את הפעולות הבאות:

• זניחת השימוש בתעלה II כחלק ממוביל המים, וחציבת מוביל מים חדש העשוי כמנהרה לכל אורכו.
• חציבת הניקבה החדשה משני הצדדים במפלס הנמוך מזה של תעלה II. על מנת להמנע מלפגוע בה. לשם כך העמיקו את מפלס קרקעית הניקבה המתוכננת בכ 2.5 מ’.
• שימוש בחלק המנהרה שכבר נחצב בדרום קודם לכן (במהלך התוכנית הקודמת השנייה). קטע זה של מנהרה, שכבר היה חצוב בגובה של כ 1.8 מ’, הועמק עתה בכ-3.3 מ’ נוספים. זוהי הסיבה לגובה הרב, והמיותר לכאורה, של הקטע הדרומי של הניקבה.

בנקודה זו ראוי להזכיר, שוב, את הפרטים הטכניים המאששים את הסעיף האחרון. הפרט האחד היא הדופן הלא ישרה בחתך הרוחב c של ונסאן. זו מעידה על כך שהחלק הדרומי והגבוה של המנהרה נחצב בשני המשכים: תחילה הגבוה, ואחר-כך הנמוך. באזור שצוייר בו החתך ניכר המעבר הלא-חלק בין שני השלבים. חשובה ממנה היא המגרעת המצויה בדופן המזרחית רק בחלקה העליון של המנהרה במרחק של 15 מ’ מן הפתח הדרומי של הניקבה. מגרעת שכזו מעידה על שינוי בכיוון חציבה. אילו נחצב החלק הדרומי של הניקבה בשלב אחד, למלוא הגובה של כ4.5 מ’, והחוצבים היו מבקשים לערוך בו שינוי כיוון, הייתה אותה מגרעת ניכרת לכל גובה הדופן המזרחית, מן התקרה  ועד הרצפה. אך המגרעת הזו קיימת אך ורק בחלק העליון, מגובה 2.80 מ’ ועד התקרה שבגובה 4.5 מ’. הדבר מעיד ששינוי הכיוון בחציבת המנהרה נעשה רק בחלק העליון של המנהרה, במהלך ביצוע ‘התוכנית הקודמת השנייה’. מאוחר יותר, כאשר החליטו על העמקת מפלס החלק הדרומי לשם שימוש חוזר בו כחלק מן הניקבה, העמיקו אותו מבלי להעמיק את פרטי סטיות החציבה השונות למרות ששוב לא רצו החוצבים להתחבר אל תעלה II, ואף נקטו אמצעים כדי למנוע זאת, עדיין ייחסו לתעלה ערך רב. לא זו בלבד שהתעלה המשיכה להוליך מים כל עת חציבת הניקבה, אלא שהשתמשו בתעלה II כ’מדריך’ לחוצבים של החצי הדרומי של הניקבה (להלן). תוכנית זו בוצעה בשלבים אחדים:

 שלב I

כשהוחלט על העמקת מפלס הניקבה, קרוב לוודאי שנצרכו לקבוע מחדש את מפלס תחילת החציבה בדרום. בדוחק ניתן היה להיעזר לצורך זה בתעלה II (שהותקנה על-פי ה’תוכנית הקודמת הראשונה’). אך דומה שהחוצבים מצאו פתרון אחר: הם התקינו ‘פלס מים’ חיצוני חדש, במפלס הנמוך יותר, היא תעלה I, שנועדה לקשר מבחוץ, באמצעות קו מים, את שני קצות הניקבה על מנת שחציבתה משני הצדדים תיעשה באותו מפלס. מפלסה של תעלה I דומה לזה של ניקבת השילוח, ואנחנו מציעים בזה שזה היה יעודה (איור 11).

איור 11. התקנתה של תעלה II,כפלס-מים, כהכנה לחציבת הניקבה במפלס הנמוך

צפונה מקצה הקטע שנחצב בשלב ראשון (סביב נקודה VI), ואשר הועמק עתה, המשיכו לחצוב את הניקבה במפלס נמוך כך שלאחר שהושלמה חציבה של כ-140 מ’ (סמוך לנקודה XIII) אמנם הגיעה אל תעלה II אך לא פגעה בה, אלא עברה מתחתיה. מאחר שבנקודה זו גובה הניקבה כ 1.80 מ’,הרי שתקרת הסלע שהפרידה כאן בין קרקעית תעלה II לתקרת הניקבה היא בין 50 ל-100 ס”מ בלבד.⁶

מיד לאחר שחלפו מתחת לתעלה II פנו החוצבים לצפון-מזרח וחצבו במקביל ומתחת לתעלה II. כעבור כ- 50 מ' נוספים, דהיינו במרחק של כ- 190 מ' מבריכת השילוח, חלפו החוצבים פעם נוספת מתחת לתוואי תעלה II (סמוך לנקודה XVI ) (איור 12).

איור 12.  המשך חציבת הניקבה, במפלס נמוך, מן הדרום, עד אל מתחת לתעלה II,  ולאורך תעלה II

יש להניח כי המעבר הדרומי מתחת לתעלה II,  החציבה במקביל לאורכה ובמרחק מועט מתחתיה, והמעבר הצפוני מתחת לתעלה II, הוכוונו ונותבו באמצעות נקישות של מי שניצב בתוך תעלה II ⁷ כך שהחוצבים ידעו בכל עת היכן הם מצויים ביחס לתעלה אנחנו מניחים כי עד לנקודה זו נעשתה פעולת חציבה רק על ידי הקבוצה הדרומית. רק בהיות קבוצת החוצבים הדרומית בנקודה זו (XVI) החל למעשה החלק המורכב והספקולטיבי של חציבת הניקבה (שלב II, להלן), כאשר קבוצה אחרת של חוצבים החלה לחצוב את הקטע הצפוני, מאזור המעיין ומערבה. גם כעת היה בפני החוצבים עוד מרחק רב (כ 220 מ’ בקו ישר בין תחילת הניקבה בצפון לבין נקודה XVI בדרום) -שהיווה עדיין אתגר ממשי ביותר בפני החוצבים. אם עד שלב זה הדריכה אותם תעלה II, הרי שמנקודה זו שוב לא חצבו את המנהרה בזיקה אליה, ובכל זאת הם לא בחרו בתוואי הישר, המתבקש, וחצבו בשלב השני של המפעל עוד כ 325 מ’ בתוואי אחר.

 שלב II

לפני שנדון בסוגיית המפגש המוצלח של שתי קבוצות החוצבים בלב הגבעה יש לדון באופן התחלת החציבה של קבוצת החוצבים הצפונית. מפלס הניקבה שנחצב בפועל היה נמוך בכ-2.5 מ’ מזה של תעלה II. לו היו החוצבים בצפון מתחילים את חציבתם היישר מן המעיין אזי היו המים מציפים אותם והפעולה הייתה נמנעת. במחקר קודם (רייך ושוקרון 2000) הראינו שחציבת הניקבה לא החלה במעיין ממש, אלא בדופן הצפונית של ה’בריכה החצובה’ הגדולה השייכת למפעל המים הקודם. כאן נפרץ פתח, הנפתח למנהרה IV שהיוותה את ראשית הניקבה. התחלת החציבה מנקודה זו אפשרה עדיין את המשך השימוש בתעלה II כמוביל מים לדרום העיר,מבלי להפריע לחוצבים. מצד שני ניתן היה לתת לכמות מים מועטה לזרום מתעלה II, דרך מנהרה III, תחתית ה’בריכה החצובה’ ומנהרה IV, וכך יכלו חוצבי הניקבה לדשדש במים בכל זמן עבודתם, ששימשו להם פלס מים. עדות מסייעת לכך שפתח מנהרה IV בבריכה החצובה הוא הפתח הצפוני של הניקבה, היא העובדה שבצד הפתח נמצא משטח סלע מלבני מוחלק שנועד לשאת כתובת כלשהי (שלא נכתבה). הדבר מתקשר לכתובת השילוח הידועה, המתעדת את אירוע מפגש החוצבים, אך כידוע היא לא נחקקה במקום המפגש של החוצבים, אלא דווקא סמוך מאוד למוצא הדרומי של הניקבה. במנהרה IV מצויים גם קווים חרותים, אופקיים ואנכיים שודאי שימשו אמצעי עזר למודדי המפעל ‘להעביר’ את המפלס המדוייק, מתעלה II אל הניקבה.

רק לאחר השלמת חציבת הניקבה במפגש המוצלח של החוצבים במעבה ההר (בנקודה XXVIII), קושר הקצה הצפוני של הניקבה, בחציבה, היישר אל המעיין. סימני החציבה מראים בעליל כי חציבה זו נעשתה ממנהרה IV מזרחה והחוצה אל עבר המעיין. משהושלמה פעולה זו, זרמו המים באחת אל תוך הניקבה והובלו דרכה, דבר שמתרחש מאותה עת ועד היום. בכך שבתה הניקבה את המים מתעלה II שמפלסה גבוה ממנה בכ-2.5 מ’ וזו התייבשה וחדלה לשמש כמוביל מים. מכאן יש לחזור אל שאלת המשך חציבת הניקבה לכדי מפגש מוצלח בין קבוצות החוצבים. מרגע זה ואילך אנחנו צועדים על קרקע פחות בטוחה בהבנתנו את החציבה. הבעיה של מפגש במישור האנכי )שמירה על מפלס קרקעית זהה( לא הייתה בעיה כל עיקר שכן כל עוד נמשכה החציבה המשיכה תעלה I לשמש פלס מים מקשר. הבעיה היחידה לפתרון הייתה בעיית המפגש במישור האופקי. ברצוננו להצביע כאן על שני עקרונות עבודה, שייתכן שהחוצבים משני הצדדים פעלו לפיהם, וגם חרגו מהם קלות, עד שנפגשו במעבה ההר. כידוע ניסו חוקרים לחפש כל העת מחילה או סידוק בסלע, העוברים באופן רצוף מן המעיין בצפון אל הבריכה בדרום. זהו העיקרון מאחורי התיאוריה הקארסטית של ד’ גיל (1996) וחוקרים אחרים, תיאוריה שהבאנו ראיות לאי-היתכנותה (רייך ושוקרון 2002-ב). ובכל זאת אנחנו בדעה שנעשה שימוש בסדקים אנכיים הקיימים הרבה בסלעי האתר. סדקים אלה עולים עד לפני השטח וניתנים למעקב שם. אנחנו מבקשים לדייק כאן. לא מדובר בחלל קארסטי ארוך ורצוף, כלומר חלל שנוצר בסלע תוך המסתו (שאת קיומו אנחנו שוללים), אלא בסדקים קצרים, בכיוונים שונים, שמקורם טקטוני ושבהם הסלע שבור, והם על-פי רוב אנכיים. יש לזכור שבתקופה האמורה עוד לא היה המדרון המזרחי של עיר דוד מכוסה בכמויות העצומות של אשפה שנוספה אליו בימי הבית השני. אם הסלע לא היה חשוף, ניתן היה להגיע אליו בנקל בעבודת חישוף קצרה בין בתי היישוב.

המעקב אחר סדקים

אנחנו בדעה שהמדריך החשוב ביותר של החוצבים בדרכם במעבה ההר היו הסדקים הרבים בסלע. אלא שאנו רואים את השימוש בסדקים בדרך שונה ממה שראו זאת חוקרים בעבר. חוקרים חיפשו בעבר סדק (או חלל קארסטי ארוך) רצוף, הנמשך מן המעיין אל הברכה. זה בוודאי שאיננו קיים.

גם סדקים קצרים יותר שחוצבי המנהרה נעזרו בהם, כביכול, כדי לחצוב את מנהרתם לאורכם הם נדירים ביותר. קטעים קצרים שכאלה מצויים רק בחלק המרכזי של המנהרה באזור המפגש (בין נקודות XXIII ו- XXXIII) ועמדו על כך כבר לנקסטר ולונג. (1999) אנחנו מסכימים עם הערכתם שאם המושג הטכני ‘זדה’ הנזכר בכתובת השילוח מתייחס אמנם למושג גיאולוגי קדום, אזי הוא עשוי להתייחס לסדקים הנ”ל, המצויים באזור מפגש החוצבים. קבוצת חוצבים אחת חצבה את הקטע האחרון של המנהרה כשה ‘זדה’ מימינה (כלומר, מתלכד עם הדופן הימנית של המנהרה), וקבוצת החוצבים השנייה – כאשר ה’זדה’ משמאלה, בהתאם לנאמר בכתובת.

נותרו הסדקים המאונכים שהמנהרה חוצה אותם לרוחבם. שימרון ואחרים  (,1998 IX) היו הראשונים למפות את הסדקים במנהרה, אך הם מיפו רק חלק מהם.⁸ למרות שבמבט ראשון עלול להתקבל הרושם שסדקים מסוג זה הם חסרי ערך לצורך ניווט החציבה בתוך הסלע, אנחנו בדעה שערכו של כל סדק שכזה הוא גדול במידה שהוא עולה עד לפני השטח ונצפה שם. דומה שהחוצבים בתת הקרקע, שעה שחצו בחציבתם סדק אנכי, יכלו לאתר את מקומם על פני השטח בקירוב טוב. אנחנו מבססים השערה זו על עובדה בה צפינו בראשית עונת הגשמים בתעלה II הסמוכה. לאחר יום או יומיים הבחנו כי בסלע היבש והבהיר, דפנות הסדקים (3-5 מ”מ מכל צד לסדק), שכבר נרטבו במים שירדו במורד הסדק, כהים יותר. ניתן ליצור מצב זה באופן יזום, על-ידי יציקת מים (או מים צבועים) על פני השטח לתוך הסדק, ולברר מול החוצבים בתת-הקרקע אם אמנם חצו את הסדק הנוטף מים.

בעת שבחננו את מנהרה IV יכולנו להיווכח כי כבר כאשר חצבו אותה נצמדו החוצבים לתוואי סדק קצר, שניתן להבחנה הן במנהרה והן בפני השטח. סדקים דומים בנקבה עשויים היו להדריך את החוצבים לכוון את חציבתם מסדק לסדק. אורך חלקה המרכזי של הניקבה, באזור מפגש החוצבים, בין תחנות XXXIII ו- XXIII ,הוא 36.85 מ’. חלק זה נחצב תוך הסתייעות בסדקים באופן זה, כפי שהראו לאחרונה לנקסטר ולונג 1999. צריך רק לשכלל את הבחנותיהם ולומר כי בחלק המרכזי, סמוך למפגש, החוצבים כיוונו את חציבותיהם לפי סדקים, אך הם גם כוונו עצמם אל האזור הסדוק הזה משום שהסדקים נראו בבירור על פני השטח.

עדיין נותרה השאלה כיצד הגיעו קבוצות החוצבים אל האזור המרכזי, הן מן המעיין, והן מנקודה XVI בניקבה. אין בידינו, לפי שעה, תשובה מניחה את הדעת. בנקודה זו ראוי ללמוד לקח ממנהרת אופלינוס שבאי סאמוס (רייך תש”ס). ה’ קינאסט  (1995) וק’ גרווה (69-58 :1998) הראו באופן משכנע כי התוכנית המקורית של החוצבים הייתה לחצוב דרך ההר, משני הצדדים, מנהרה ישרה וארוכה (כ-1040 מ' ), ששני קטעיה הישרים מצויים בתוואי ישר אחד. כאשר לפי מדידות האורך, בתוך החלקים החצובים ועל-פני השטח, התברר לחוצבים כי הם קרובים מאוד אלה לאלה )מרחק של עשרות בודדות של מטרים(, הייתה התוכנית ששתי קבוצות החוצבים תסטינה חדות בחציבה לאותו צד. כך חצבו את החלק האחרון בכיוונים פחות-או-יותר ניצבים זה לזה, ובכך היו יוצרים מפגש ודאי, בתנאי שנעשו במפלס זהה; וזאת לעומת האפשרות שהקבוצות תחלופנה זו על פני זו אילו היו שתיהן ממשיכות לחצוב בקו ישר מתוך מטרה להפגש “ראש בראש”.

ייתכן כי גם כאן תוכננה תוכנית של חציבה שבה קבוצה אחת חוצבת בכיוון הניצב באופן כללי לתוואי של הקבוצה השנייה. על עקרון זה חזרו פעמים אחדות (להלן שלב II), כאשר בכל פעם משנים את הכיוון כפי שמוצע באיורים הסכמאטיים הבאים. כל חציבה בעקבות שינויי הכיוון קרבה את החוצבים אלה לאלה. כל חציבה כזו מתחילה בתוואי ישר למדי אשר סטה בסופו בקשת קלה, ימינה או שמאלה. פעולה זו האריכה את תוואי הניקבה והגדילה את כמות הסלע שנדרש לחצוב, אך דומה שכאן נזנח עקרון החסכון בעבודה לטובת הוודאות שבמפגש.

 שלב II א

הקבוצה הצפונית חצבה ממנהרה IV היישר מערבה עד לנקודה XLIV (מרחק של כ 73.4 מ’). כאן הגיעה המנהרה לסדק אנכי גדול, ובדיוק בזיקה לסדק היא פנתה חדות שמאלה (דרומה) (איור 13). כך נוצר העיקול הצפוני של הניקבה. בעוד שלדעתנו תוואי העיקול הדרומי מובן לנו לאשורו (כפי שהוסבר לעיל), הרי חציבה זו מערבה היא לטעמנו החלק הבלתי מובן של כל הניקבה. אין לדעת אם כיוונו החוצבים תחילה אל יעד מסוים (כמו פיר טבעי כלשהו). גם אם היה זה בראשונה כך, הרי שבהמשך החציבה מערבה ציפתה קבוצת החוצבים הצפונית לפגישתה עם הסדק האמור, שייתכן שנראה היטב על-פני השטח, ומשחצו אותו, פנו באופן חד לדרום.

איור 13. חציבת הקטע הראשון בידי הקבוצה הצפונית, היישר מערבה, עד מעט אל מעבר לסדק מרכזי

 שלב II ב

הקבוצה הדרומית חצבה צפונה, כלומר בניצב לקבוצה הצפונית, אך עם עיקול בקשת קלה מזרחה. (איור 14) כך חצבו עד לנקודה XXII או XXIII.

איור 14. שתי קבוצות החוצבים חוצבות בסלע באופן כללי זו מול זו, עם סטייה מכוונת הציד

 שלב II ג

לאחר תפנית חדה שמאלה המשיכה הקבוצה הצפונית מנקודה XLIV לכיוון דרום מזרח. כיוון חציבה זה חציבה זה ניצב פחות-או-יותר לכיוון החציבה של הקבוצה הדרומית לאחר שזו החלה להתעקל מזרחה (איור 15).

איור 15. שתי קבוצות החוצבים ממשיכות להתקדם זו מול זו תוך שינויי כיוון הסוטים מעט הציד

בנקודה XXVII הם התעקלו לדרום ולדרום-מערב וחצבו עד לנקודה XXXIII. גם אותם הדריך הגבול הצפוני של האזור הסדוק.

 שלב III

כאשר נותר בין החוצבים מרחק מזערי של 19 מ’ בקו ישר (בין נקודות XXIII XXXIII,) החליטו לשנות את עקרון החציבה לשם מפגש (איור 16).

איור 16. שתי קבוצות החוצבים חוצבות את הקטע הקצר האחרון שנותר עד למפגש. החציבה נעשית לאורך סדקים קיימים וידועים בסלע

לא עוד חציבה שבה קבוצה אחת מתקדמת בניצב לשנייה כפי שנעשה בשלב II, אלא חציבה שבה כל קבוצה מתקדמת אל מול רעותה. ייתכן כי ההחלטה לערוך שינוי זה נוצרה כאשר דימו שהגיעו אל הסדקים שנראו על פני השטח, ואולי כאשר התחילו לשמוע בבירור את נקישות החוצבים של הקבוצה שממול, ודימו שהמפגש איתם הוא קרוב (איור 17) גם אם החציבה בשלב II מראה על שינויי כיוון חדים, דומה שהם נעשו מתוך כוונה ברורה לדבוק בעקרון מוכתב מראש, ואילו החציבה המתפתלת קלות בסלע, בסמוך לנקודת המפגש, מלמדת יותר על החלטות שנתקבלו תוך כדי חציבה, מתוך התייעצות בין החוצבים לבין מי שניצב על-פני השטח. כך כיוונו עצמם החוצבים מסדק לסדק במרחקים קצרים מאוד. הם גם החלו להסתמך על מה ששמעו תוך כדי עבודתם.

איור 17. הקטע האחרון של הניקבה. החציבה נעשית לאורך סדקים קיימים וידועים בסלע (פרט)

 

סיכום

ניקבת השילוח מימשה את הרעיון להביא את מי מעיין הגיחון, בבטחה, אל עברה השני, המערבי, של גבעת עיר-דוד, כלומר אל תוך העיר. מוצע בזה כי בראשונה הוחל בניסיון להתחבר במנהרה אל תעלה II הקדומה, ואף הוחל בחציבה, מן הדרום, במפלס תעלה II. הרעיון הזה נזנח, אך נקבת השילוח כפי שנחצבה בפועל, משני הצדדים, עשתה שימוש בחלק הדרומי שכבר נחצב.

ניקבת השילוח נחצבה לפי תוכנית שנועדה להתגבר על שתי בעיות עיקריות: הצורך להיפגש בממד האנכי, והצורך להיפגש במרחב האופקי. כדי להבטיח את המפגש נעשתה החציבה בהתאם למספר רעיונות, או עקרונות.

את הבעיה הראשונה פתרו ביצירת ‘פלס מים’ גדל-מידות המתבסס על תעלה II שהייתה קיימת בחלקה זה מכבר בסמוך, והוארכה דרומה כמנהרה לעניין זה; או לחילופין, על תעלה I שהותקנה במיוחד לעניין זה. מ’פלס מים’ זה הוזרמו מים במידה מועטה לשני חלקי המנהרה שנחצבו זה מול זה. בקטע הצפוני הוזרמו המים מן ה’בריכה החצובה’ הגדולה (מתחתיתה, המכונה ‘החדר המעוגל’), לאחר שנחצבה לשם כך מערכת קצרה של מנהרות. כל זמן החציבה של הניקבה המשיכה תעלה II להוליך מים לדרום העיר. בתוואי הניקבה שני עיקולים גדולים. העיקול הדרומי הוסבר בכך שבראשונה ביקשו להתחבר בניצב לתעלה II. בהמשך הורידו את המפלס הניקבה ועברו מתחתיה ומתוך התייחסות אליה. לגבי הצורך בעיקול הצפוני אין בידינו הסבר מניח את הדעת, אך אין ספק שהחוצבים ידעו את מקומם ביחס לפני השטח, כי משחלפו על פני סדק גדול, שהיה ידוע להם בפני השטח, פנו היישר דרומה.

הצבענו על כך שבעיית המפגש המוצלח בבטן ההר נוגעת לקטע שבין קצה העיקול הצפוני (תחנה XLIV ), ובין המקום שבו הולכת הניקבה ומתרחקת מתעלה II העוברת מעליה (תחנה XVII). כדי להבטיח ששתי הקבוצות תיפגשנה בהכרח במרחב האופקי בחלק שנותר לחצוב, ובהנחה ששתי הקבוצות היו מכוּונוֹת בממד האנכי על-ידי ‘פלס מים’, הודרכו קבוצות החוצבים לעבוד

ָ כאשר קבוצה אחת חוצבת בכל פעם בניצב לקבוצה השנייה, וכך הן התקדמו זו אל זו. הידיעה היכן מצויה כל קבוצה במעבה ההר הוסקה באמצעות סדקים אנכיים שהחוצבים חצו דרכם. בכל פעם שהוחלט על שינוי בכיוון, נעשה שינוי כזה גם בכיוון חציבתה של הקבוצה השנייה. רק כאשר עמדו שתי קבוצות החוצבים משני הצדדים במרחק קצר מאוד זו מזו, בסמוך למערכת סידוק מקומית שקישרה ביניהן, שינו את עקרון העבודה וניסו לגשש את דרכן בסלע על-ידי חציבה זו מול זו, כשהן מודרכות על-ידי מערכת הסידוק שלאורכה הן חצבו (ה’זדה’ בצור), ועל ידי קולות הנקישה.

¹ לכתובת השילוח נמנים אצל ביברשטיין ובלדהורן 116 פריטים ביבליוגרפיים; לניקבת השילוח – 70 ; למערכת פיר וורן – 40 ; לגיחון 58 – ; לתעלה II (תעלת השילוח) – 52 פריטים ביבליוגרפיים. הביבליוגרפיה יצאה לאור זמן קצר לפני תחילת הפעילות הארכיאולוגית והמחקר המחודשים ב’עיר דוד’, שהוסיפו כמות ניכרת של פרסומים שאינם מצויים בה. חלק מפרסומים חדשים אלה נזכרים בהערות שלהלן.

² יש לציין כי תעלה I איננה נחצית ואיננה חוצה תעלות השקיה אחרות, שמוצאן, כביכול, מתעלה II. זוהי טענה נוספת כנגד תיאורייתה”חלונות” שהותקנו כביכול בתעלה II, לשם פיזור מים לשדות שהיו באזור זה של הקדרון. תיאוריה זו הועלתה לראשונה בידי ק’ שיק עם גילוי הקטע הראשון של תעלה II, והחזיקו בה החוקרים עד לי’ שילה. אנחנו מקווים לדון בסוגיה הזו בפרוט במקום אחר.

3.  על מגרעת זו לא דווח עד עתה שכן היא מצויה בחלק העליון של המנהרה הגבוהה שלא נבדקה קודם לכן.

4. ניקבת השילוח נמדדה מחדש בעת האחרונה (ינואר 2007) כאשר מי המעיין נשאבו אל ערוץ הקדרון, והניקבה יבשה. נמצאו הבדלים מסוימים בין מדידותינו לבין התוכנית המפלסים והחתכים שפרסם ונסאן. אנחנו מקווים להביא את הנתונים החדשים ואת השוואתם לתוכנית ולחתכים שפרסם ונסאן בהזדמנות קרובה.

 ⁵ אנחנו מכנים את הבריכה בדרום העיר בתקופת הברזל בשם ‘ברכת השלח’ (לפי נחמיה ג, טו) וזאת כדי למנוע את הבלבול בינה ובין ‘בריכת השילוֹחַ’ של ימי הבית השני שנחשפה לאחרונה, ובריכת השילוח הביזנטית, המצויה צפונה לה

⁶ חתך הרוחב הקרוב ביותר למקום מעבר הניקבה מתחת לתעלה II הוא חתך m (ונסאן וסטב 1954 : לוח LXV ). מקום החתך לא מסומן בתוכנית המפורטת של הניקבה הניתנת באותו לוח, אלא דווקא בחתך האורך של הניקבה המופיע שם, בלוח XLVI. יש לציין כי ונסאן וסטב לא סימנו בחתך האורך הזה את מקום המעבר (הכפול) של תעלה II מעל ניקבת השילוח.

⁷ כבר בשנת 1970 הסב ע’ מזר את תשומת לבי (ר”ר) אל האפשרות לשימוש באמצעים אקוסטיים בין תעלה II ובין ניקבת השילוח . לאחרונה העלה מזר )תש”ס: 219( את הרעיון על הכתב. גם א’ שימרון ואחרים (1998 XIV) מצדדים באפשרות זו

8. בקטע הדרומי של הניקבה שאורכו כ 100 מ'  לא מסומן במפתם ולו סדק אחד (שימרון ואחרים 1998:Fig.1) טיפסו אל תקרתה הגבוהה של הניקבה באזור זה. כך, למשל יש לסמן סדקים מרכזיים שהניקבה חוצה אותם במרחקים של  ,15.2,10.60ו.77.75,71.75 ,59.80 ,51.65 ,41.9 ,36.5 ,34.9 ,25.4 מ’ מן הקצה הדרומי ועוד.

ביבליוגרפיה

 אוסישקין 1976

D. Ussishkin, ‘The Original Length of the Siloam Tunnel in Jerusalem’, Levant, 8, pp. 82-95.

אוסישקין תשנ”ד

 ד’ אוסישקין, ‘מפעלי המים של ירושלים בימי חזקיהו’, קתדרה 70 , עמ’ .28-3

אוסישקין תשנ”ה

 ד’ אוסישקין, ‘שתי גישות בחקר הארכיאולוגיה של ארץ-ישראל’, קתדרה 78 , עמ’ .189 – 188

 ביברשטיין ובלדהורן 1994

K. Bieberstein and H. Bloedhorn, Jerusalem, Grundzüge der Baugeschichte vom Chalkolithikum bis zur Frühzeit der Osmanischen Herrschaft, Wiesbaden. .

 גיל 1991

D.Gill ‘Subterranean Waterworks of Biblical Jerusalem:Adaptation of a Karst System’, Science 254, pp. 1467-71.

 גיל 1996

D.Gill,‘The Geology of the City of David and its Ancient Subterranean Waterworks’, in: D.T.Ariel and A. De Grot, Excavations at the City of David 1978-1985, Directed by Yigal Shiloh, (Qedem 35), Jerusalem, pp. 1-28.

 גרווה 1998

K. Grewe, Licht am Ende des Tunnels, Plannung und Trassierung im antiken Tunnelbau, Phillip Von Zabern, Mainz

וייל 1920

R.Weill, La Cit de David, Campagne de 1913-1914, Paris.

  וייל 1947

Weill, R., La Cit de David: Compte Rendu des Fouilles Excutes,  Jrusalem, Sur le Site de la Ville Primitive, Campagne de 1923–1944, Paris.

 ונסאן 1911

H.V. [= L. H.Vincent], Underground Jerusalem, London.

 ונסאן וסטב 1954

L.H.Vincent et A. M. Steve, Jerusalem de l’Ancien Testament, Paris.

 לנקסטר ולונג 1999

S.P.Lancaster and G.A.Long,‘Where They Met:Separations in the Rock Mass Near the Siloam Tunnel’s Meeting Point’, BASOR 315, pp. 15-26.

מזר תשנ”ה

 ע’ מזר, ‘האם נחצבה נקבת חזקיהו לשווא?’, קתדרה 78 , עמ’ .188-187

מזר תש”ס

 ע’ מזר, ‘הספקת המים ומפעלי מים בימי בית ראשון’, בתוך: ש’ אחיטוב וע’ מזר )עורכים(, ספר ירושלים, תקופת המקרא, ירושלים, עמ’ .232-195

 מסטרמן 1902

E.Meisterman,‘The Recently Discovered Aqueduct from the Virgin’s Fountain’, PEQ, 34, pp. 35-38.

 קינאסט 1984 

H. Kienast, ‘Hezekiah’s Tunnel and the Eupalinos Tunnel of Samos – a Comparison’, in: Papers at the Symposium: Historical Water Developement Projects in the Eastern Mediterranean, Jerusalem March 1983, Leichtweiss Institut fuer Wasserbau der Technischen Universitaet Braunschweig, Mitteilungen, Heft 82, pp. 1-20.

 קינאסט 1995

H.J.Kienast, Die Wasserleitung des Eupalinos auf Samos (= Samos XIX), Bonn.

 קפל 1999

L. Kaeppel, ‘Die Paradigma-Inschrift im Tunnel des Eupalonos auf Samos’, Antike und Abendland, 45, pp. 75-100

 רוזנברג 1998 

S. Rosenberg, ‘The Siloam Tunnel Revisited’, Tel-Avi, 25, pp. 116-130.

רייך תש”ס

 ר’ רייך, ‘מנהרת איפלינוס בסאמוס’, קדמוניות 118 , עמ’ .115-119

רייך ושוקרון תשנ”ז

 ר’ רייך וא’ שוקרון, ‘ירושלים, מעיין הגיחון’, חדשות ארכיאולוגיות ק”ז, עמ’ .87-86

רייך ושוקרון תשנ”ח-א

 ר’ רייך וא’ שוקרון, ‘ירושלים, מעיין הגיחון’, חדשות ארכיאולוגיות ק”ח, עמ’ .137-136

 רייך ושוקרון תשנ”ח-ב

 ר’ רייך וא’ שוקרון, ‘החפירות החדשות בעיר דוד’, בתוך: א’ פאוסט וא’ ברוך (עורכים), חידושים בחקר ירושלים, דברי הכנס השלישי, אוניברסיטת בר-אילן, עמ’ .8-3

רייך ושוקרון תשנ”ט

 ר’ רייך וא’ שוקרון, ‘מערכת המנהרות והחציבות הסמוכות למעיין הגיחון, ירושלים’, בתוך: א’ ברוך (עורך), חידושים בחקר ירושלים, דברי הכנס הרביעי, אוניברסיטת בר-אילן, עמ’ .13-5

 רייך ושוקרון 1999

R. Reich and E. Shukron, ‘Light at the End of the Tunnel’, Biblical Archaeology Review, .25/1, pp. 22-33, 72

 רייך ושוקרון 2000

R.Reich and E.Shukron,‘The System of Rock-cut Tunnels near Gihon in Jerusalem Reconsidered’, Revue Biblique, 107, pp. 5-17.

 רייך ושוקרון -2002 א

R. Reich and E. Shukron, ‘Channel II in the City of David, Jerusalem: Some of its Technical Features and their Chronology’, in: C. Ohlig, Y. Peleg and T. Tsuk, Cura Aquarum in Israel, Proceedings of the 11th International Conference on the History of Water Management and Hydraulic Engineering in the Mediterranean Region, Israel, .May 2001, Sieburg, pp. 1-6

 רייך ושוקרון -2002 ב

R.Reich and E.Shukron,‘Reconsidering the Karstic Theory as an Explanation for the Cutting of Hezekiah’s Tunnel in Jerusalem’, Bulletin of the American Schools of Oriental Reasearch, 325, pp. 75-80.

 רייך ושוקרון 2006

R. Reich and E.Shukron, ,On the Original Length of Hezekiah’s Tunnel: Some Critical Notes on David Ussishkin’s Suggestions,, in: A. Maeir and P. Miroschedji (eds.), “I Will Speak the Riddles of Ancient Times”, Archaeological and Historical Studies in Honor of Amihai Mazar, Winona Lake, pp. 795-800.

 שימרון ואחרים 1998

A.Shimron,A.Frumkin,J.Rosenbaum & Y.Porath,,The City of David Waterworks:A Geological and Engineering Overview’, in: E. Baruch (ed.), New Studies on Jerusalem, Proceedings of the Fourth Conference, Bar-Ilan University, Ramat-Gan, pp. III-XVI.

 שיק 1891

C. Schick, ‘The “Second” Siloah Aqueduct’, PEFQSt, pp. 13-18, Plan II.

  שיק 1902

C. Schick, ‘The Virgin’s Fount’, PEQ, 34, 29-35.

מקורות האיורים

תמונת שער – שמעון לב

איור 1 – ונסאן וסטב  ,1954 LXV

איור 2 – ונסאן וסטב :3 ,1954LXV

איור 3 – צילום ולדימיר נייחין

איור 4 – וייל :7-71920IV

איור 5 – ונסאן וסטב  ,1954 LXVI

איור 6 – רייך ושוקרון -2002 א, איור 1

איור 7 – רייך ושוקרון -2002 א, איור 2

איורים 8-16 – מפת בסיס מתוך וייל 1947, עם תוספות מאת המחברים

איור 17 – ונסאן וסטב  ,1954 LXV , חלק מרכזי, עם תוספות מאת המחברים